להיות מורה יותר קשה מלהיות מנתח

הספר "מישהו חייב להיכשל" מאת דיוויד פ. לאברי מתמקד במערכת החינוך הציבורית בארצות הברית ובחוסר האפשרות שלה לקדם שוויון אמיתי בין תלמידים. לאברי טוען שהמערכת תקועה במעגל שבו רק חלק מהתלמידים מצליחים, בעוד אחרים נכשלים באופן בלתי נמנע. המערכת מנסה לאזן בין מטרות דמוקרטיות של מתן הזדמנויות שוות לכולם, לבין הדרישות התחרותיות של החברה המודרנית.

אחת הנקודות המרכזיות בספר, היא הסתירה בין הרצון לקדם אזרחות טובה ושוויון חברתי, לבין הצורך למיין ולדרג תלמידים לפי הישגיהם. התוצאה היא, שמערכת החינוך משמשת כגורם המקדם אי שוויון, כאשר היא מכשירה את התלמידים לתחרות על משרות והצלחה אישית. מה שמוביל לכך שכדי שמישהו יצליח – מישהו אחר חייב להיכשל.

לאברי מבקר את הרפורמות החינוכיות הרבות שהוצעו במהלך השנים, וטוען כי הן לא מצליחות להתמודד עם הסתירות העמוקות המוטבעות במערכת. במקום לתקן בעיות אלו, הרפורמות רק מחזקות את המבנה הקיים, ומובילות לכך שהחינוך נשאר זירת תחרות בה לא כולם יכולים לנצח. אין מצב של WIN-WIN

לאברי מזדהה עם הקשיים של המורים, וטוען שללמד יותר קשה מלהיות מנתח:

מנתח יכול לתקן את המצב הבריאותי של מטופל שישן במהלך הניתוח, ועורך דין יכול להגן בהצלחה על לקוח שנותר שותק במהלך המשפט; אך הצלחתו של מורה תלויה במידה רבה בשיתוף הפעולה הפעיל של התלמיד. התלמיד חייב להיות מוכן ללמוד את מה שהמורה מלמד. אם הלמידה המיועדת אינה מתרחשת, המורה נכשל.

ואז משווה את המיקוד הצר של בעלי מקצוע אחרים למיקוד הרחב יותר של ההוראה:

הרופא מתמקד בחום של המטופל, רואה החשבון באחריות המס של הלקוח, והמטפל בהתנהגות הכפייתית של המטופל. להיכנס למערכת יחסים אינטנסיבית ורחבת היקף כמו זו של חבר קרוב (כפי שנדרש בהוראה) עלול להיות לא פרודוקטיבי בהתמודדות עם הבעיה שהביאה את הלקוח למקצוען מלכתחילה, ולכן עשוי להיות מוגדר כהתנהגות בלתי מקצועית.

כך שהמורה צריך לאזן בין מטרות רגשיות וקוגניטיביות, אבל:

איזון בין שני התפקידים הללו באותו משרה הוא אתגר גדול. אין זה מפתיע שמורים רבים פותרים את המתח בין אלמנטים עיקריים למשניים על ידי הובלת מהלך כפוי דרך תכנית לימודים בה אף אחד לא מוכן ללמוד, או על ידי התפשרות על כיתה ש'מרגישה טוב' אך לאף אחד אין השראה ללמוד בה. במקרה האחרון, מורים נסחפים בצורך להיות אהובים על ידי תלמידיהם עד שהם מאבדים את המטרה הפדגוגית של יצירת קשר רגשי עם הכיתה והופכים את מערכת היחסים מורה-תלמיד לחיבור ראשוני פשוט, בו ההרגשה החיובית בקבוצה הופכת למטרתה.

מכאן עצה למנהלים המנסים לבנות מערכת תמיכה לכיתות: עליכם להבין שהמספרים, הטקסטים והערכים בבסיס הנתונים שלכם נוצרו על ידי תלמידים שחוו חוויה שהייתה בו זמנית קוגניטיבית, טכנולוגית ורגשית. עליכם להבין שמאה מורים שונים יתַווכו את החוויות הללו במאה דרכים שונות. אם כן, התמיכה שלכם חייבת להיות גמישה ביותר, מותאמת באופן קיצוני לאישיות וליכולות של המורים השונים, וכל זה מבלי לפגוע בליבת המערכת.

אתם גם חייבים ליהנות מהשיגעון הזה. עליכם לדמיין את עצמכם מאושרים כאן. עליכם למצוא הנאה בכך שהעבודה שלכם לא עומדת בציפיותיכם, מכיוון שזה אומר שתיכנסו לכיתות, תדברו עם מורים, תצפו בתלמידים, ואם אתם מאוד ברי מזל, תיפרדו מעוד שקר אחד שבו האמנתם לגבי העבודה הזו. לעשות פחות מזה הוא להאשים תלמידים על כך שהם תלמידים ומורים על כך שהם מנסים לעבוד בתוך אילוצים שלא היינו חולמים להטיל על בעלי מקצוע אחרים כמו רופאים או עורכי דין.

(תורגם מתוך הניוזלטר של המורה דן מאייר)