למה המוח צריך WOW לפני ה-HOW
אם אנשים מאבדים עניין עוד לפני שהגעתם לרעיון המרכזי, ייתכן שהבעיה אינה בתוכן.
ייתכן שהבעיה היא בסדר.
רוב השיעורים וההרצאות מתחילים בהסבר: הגדרות, רקע, פרטים. אנחנו נותנים לקהל את ה-HOW ומקווים שבהמשך הוא יבין למה זה בכלל חשוב.
״קודם WOW, אחר כך HOW״ הופך את הסדר.
ה-WOW הוא הרגע שמעורר סקרנות: שאלה מפתיעה, סתירה, סיפור או הדגמה.
ה-HOW הוא ההסבר שמגיע אחריו.
העיקרון פשוט: קודם גורמים לאנשים לרצות לדעת. אחר כך מלמדים.
הגעתי לרעיון הזה אחרי שנים של צפייה בשיעורים מצליחים ונכשלים. רק מאוחר יותר פגשתי את עבודתה של ברברה אוקלי והתחלתי להבין למה זה עובד.
אוקלי יצרה יחד עם חוקר המוח טרנס סיינובסקי
את הקורס אולי הכי פופולרי בקורסרה Learning How to Learn,
והיתה שותפה לכתיבת הספר Uncommon Sense Teaching.
ארבעה רעיונות מעבודתה מתחברים היטב ל-״קודם WOW, אחר כך HOW״ - ונותנים לנו דרכים מעשית לשפר כמעט כל שיעור או הרצאה.
1. תנו למידע החדש מקום לנחות
קל יותר להבין מידע חדש כאשר הוא מתחבר למשהו מוחשי או מוכר.
אוקלי משתמשת לשם כך בדימויים חיים. זיכרון העבודה הופך לתמנון עם מעט מדי זרועות. תהליכים מורכבים מקבלים צורה שאפשר לראות ולזכור.
ה-WOW טוב עושה דבר דומה. הוא נותן למוח נקודת אחיזה עוד לפני שההסבר מתחיל.
הציגו תוצאה מפתיעה. העלו סתירה. התחילו סיפור, אבל אל תגלו את הסוף. כשה-HOW מגיע, הוא כבר אינו מידע שתלוי באוויר. הוא עונה על שאלה שהלומדים באמת רוצים לפתור.
אבל החיבור חייב להיות מדויק.
שאלו את עצמכם: איזו שאלה בדיוק ה-WOW הזה ישאיר בראש שלהם?
אם אין לכם תשובה ברורה, ייתכן שיצרתם בידור ולא סקרנות.
2. סקרנות אינה מגדילה את זיכרון העבודה
פתיחה מצוינת יכולה למשוך תשומת לב אבל אינה מעניקה למוח קיבולת בלתי מוגבלת.
זיכרון העבודה מסוגל להחזיק רק כמה פריטים חדשים בעת ובעונה אחת. מומחים נוטים לשכוח זאת, מפני שהחומר כבר אינו מרגיש להם מסובך.
המלמד רואה רעיון אחד שלם.
הלומד רואה מושג חדש, סימן, כלל, יוצא מן הכלל ושלושה שלבים לא מוכרים - והכול מגיע יחד.
לכן צריך לפרק את ה-HOW לחלקים קטנים.
לפני השיעור הבא, רשמו את כל מה שהלומדים צריכים להבין. סמנו את שלושת או ארבעת הרעיונות שהם חייבים עכשיו. את השאר הזיזו להמשך או הסירו.
ואז למדו שלב אחד בכל פעם.
ה-WOW פותח את הדלת. HOW עמוס חוסם את הכניסה.
3. אל תסבירו כל חיבור עד הסוף
אוקלי מתארת שני אופני חשיבה רחבים.
חשיבה ממוקדת היא צרה ואנליטית.
חשיבה מפוזרת היא חופשית יותר ומאפשרת לנו לזהות קשרים רחבים.
לפעמים צריך לתת לאנשים מקום לגלות את החיבור בעצמם.
דמיינו שהצגתם תופעה מפתיעה. במקום להסביר מיד, שאלו: ״מה חייב להיות נכון כדי שזה יקרה?״
שאלה אחת יכולה להוביל בטבעיות אל ההסבר. אין צורך בנאום ארוך שמסביר איך ההדגמה קשורה לנושא.
אם אתם זקוקים לפסקה שלמה כדי להסביר למה ה-WOW רלוונטי, ייתכן שבחרתם ב-WOW הלא נכון.
4. להרגיש שהבנתם זה עדיין לא להבין
תלמידים יכולים לעקוב אחרי הסבר ברור, להנהן בכל שלב וכמעט לא לזכור דבר למחרת.
אוקלי מכנה זאת ״אשליית המסוגלות״.
קל לזהות רעיון כאשר הוא נמצא מולנו. הרבה יותר קשה להפיק אותו בלי עזרה - וזה כבר קרוב הרבה יותר ללמידה אמיתית.
גם ל-WOW יש מלכודת דומה.
הכיתה היתה מרותקת. ההדגמה הצליחה. כולם נראו מעורבים. אבל מעורבות רגשית עדיין אינה הוכחה שמישהו למד.
אחרי ה-HOW, בקשו מהלומדים לשלוף את הרעיון או להשתמש בו.
הם יכולים להסביר אותו בלי מחברת, לחזות מה יקרה במקרה חדש, לצייר את התהליך מהזיכרון, למצוא טעות בתשובה שגויה או ללמד את הרעיון למישהו אחר.
מיותר לגמרי לשאול: ״כולם הבינו?״
ברור שהם חושבים שכן.
השאלה היא אם הרעיון יכול לעמוד גם בלעדינו.
חמש שאלות לשיעור הבא שלכם
קחו שיעור או הרצאה אחת ושאלו:
1. מהו הרעיון האחד שאנשים חייבים לזכור?
2. מה יגרום להם לרצות להבין אותו?
3. איזו שאלה ה-WOW יפתח?
4. האם אפשר ללמד את ה-HOW בשלושה או ארבעה שלבים ברורים?
5. כיצד הם ישלפו את הרעיון מהזיכרון או ישתמשו בו?
זהו ״קודם WOW, אחר כך HOW״ בפעולה.
זה לא שכל שיעור זקוק לזיקוקים. ה-WOW יכול להיות שאלה שקטה, עובדה מוזרה, סיפור לא גמור או תוצאה שסותרת את מה שכולם ציפו לראות.
התפקיד שלו אינו להרשים.
התפקיד שלו הוא ליצור צורך במה שיגיע אחריו.
עבודתה של אוקלי העניקה לי שפה מדוייקת להבין את מה שראיתי בכיתות במשך למעלה משני עשורים:
תשומת לב צריך להרוויח .
זיכרון העבודה מוגבל.
קשרים זקוקים למרחב כדי להיווצר.
התחושה שלמדנו אינה בהכרח למידה.
המוח עדיין זקוק לסיבה להתעניין.
אחר כך הוא זקוק לדרך ברורה אל ההבנה.
קודם WOW. אחר כך HOW.
תגובות