האמת שבחוץ והאמת שבפנים
עודכן: 30 באוג׳
״האם אלוהים קיים?״ שאלה מוכרת ודי חבוטה משימוש. זהירות, חפירה בדרך:
מה פירוש ״קיים״?
האם רק מה שניתן לראות, למשש או למדוד קיים?
אם כן, אנחנו מניחים מראש שהמציאות כולה חומרית. אבל זו אינה מסקנה מדעית אלא הנחה פילוסופית.
קצת פיזיקה בפיזיקה מדברים על אלקטרונים, שדות וכוחות גם כאשר איננו ״רואים״ אותם במובן הרגיל, אנו מסיקים את קיומם מתוך ההשפעות שלהם ומתוך יכולתם להסביר ולחזות תופעות.
גם המושג הבסיסי ״כוח״ אינו פשוט כפי שנדמה: האם הוא ״דבר״ שקיים, או דרך מתמטית לתאר כיצד גופים מתנהגים?
ואמנם, תורת היחסות הכללית שינתה את הדרך בה אנו חושבים אודות כוח הכבידה: מה שניוטון תיאר ככוח, איינשטיין תיאר במונחים של גאומטריית המרחב והזמן.כלומר, גם בפיזיקה עצמה (ובמדע) המילה ״קיים" אינה פשוטה. דבר יכול להיות ממשי גם אם הוא אינו אובייקט הנתפס בחושים.
ומכאן עולה שאלה עמוקה יותר:
האם יש לוגוס למציאות?
היוונים השתמשו במילה ״לוגוס״ כדי לתאר, בין השאר, סדר, היגיון, תבונה או עיקרון מארגן. למשל ביולוגיה היא הלוגוס של החיים ולוגיקה (תורת ההגיון) גם היא נגזרת מלוגוס. אפילו "קטלוג" הוא הסדר ההגיוני, הלוגוס שברשימה.
אפשר לשאול:
לאו דוקא במובן דתי, אלא:
האם מתחת לריבוי העצום של התופעות ביקום קיים סדר רציונלי עמוק?
נדמה שהתשובה היא חיובית.
היקום אינו במהותו כאוס (אי סדר) אלא קוסמוס (סדר)
הוא מתנהג לפי חוקיות מורכבת ומשוכללת, וזה הבסיס לכך שמדע בכלל אפשרי.
אפשר לתאר תנועה במשוואות. אפשר לחזות מסלול של כוכב.
אפשר לגלות חלקיק תאורטי באמצעות מתמטיקה שנים לפני שמזהים אותו בניסוי - והדברים אכן קרו.
אחת העובדות המוזרות ביותר ביחס ליקום, כפי שאינשטיין ביטא זאת, היא זו שהוא ניתן להבנה.
מתמטיקה הנוצרת במוח האנושי מתאימה באופן מפתיע למבנים בטבע.
יותר מכך - שוב ושוב המדע מגלה שבבסיס תופעות רבות ושונות יש אחדות.
חשמל ומגנטיות התגלו כשני ביטויים של אותה מערכת.
מרחב וזמן התגלו כמבנה אחד.
מסה ואנרגיה קשורות זו בזו.
אנחנו מתחילים מריבוי ומגלים מבנה, אחדות.
כלומר, מבנה רציונלי אובייקטיבי שאינו תלוי בנו,
אבל באופן מסתורי קשור אלינו באופן עמוק ואינטימי.
הלוגוס שבי
כל אחד מאיתנו הוא חלק בתוך המציאות,
והדבר המעניין הוא שגם בתוכנו קיים משהו המקביל ללוגוס.
האדם אינו רק מגיב לגירויים.
הוא מבין, בונה טיעונים ושואל אם משהו נכון או שגוי.
הוא מסוגל לחשוב על דברים שאין להם קשר ישיר להישרדות שלו - מספרים ראשוניים, מקור היקום, אינסוף, מוסר, משמעות.
ופה עולה שאלה:
אם השכל האנושי נוצר רק משום שהיה מועיל להישרדות, מדוע אנחנו סומכים עליו כשהוא מדבר על "אמת"?
הרי ברירה טבעית אינה מחפשת אמת. היא בוררת תכונות שמאפשרות הישרדות ורבייה.
לפעמים דוקא אמונה שגויה יכולה להיות מועילה מאוד.
למשל יצור שבורח מכל רשרוש משום שהוא מניח שתמיד מסתתר שם טורף - טועה פעמים רבות, אבל ייתכן שהוא ישרוד טוב יותר מיצור זהיר פחות.
לכן עצם היכולת שלנו להגיע לאמת אינה דבר מובן מאליו.
אם המוח הוא רק מכשיר הישרדותי, מדוע הוא מסוגל לגלות אמת מתמטית ופיזיקלית ברמות מופשטות כל כך?
מדוע הלוגוס שבתוך האדם תואם ללוגוס שמחוץ לאדם?
אפשר לומר שזה מקרה.
אבל זו לא תשובה מדעית, אלא קביעה הנגזרת מתפיסת עולם.
מודעות
מודעות מוזרה הרבה יותר מתבונה או מכל דבר אחר -
אני לא רק מעבד מידע - אני יודע שאני מעבד מידע.
אני מרגיש כאב. אני זוכר, אוהב, חושב.
ומאחורי אלו קיימת חוויה בסיסית מאוד:
״אני מודע״.
אפשר להיות מודע למחשבות.
אפשר להיות מודע לרגשות.
אפשר גם להתבונן באישיות שלנו ולומר: ״כך אני נוטה להגיב״.
כל אלה מופיעים בתוך שדה של מודעות.
אבל מי מודע להם?
אנחנו יכולים לקרוא לזה ״האני״ או "הסובייקט"
הגוף משתנה מאוד מילדות לבגרות. המחשבות, הזיכרונות, הרצונות כולם משתנים והאישיות מתפתחת.
ובכל זאת קיימת בתוכנו תחושת המשכיות עמוקה.
אני יודע, במובן בסיסי מאוד, שהילד שבתמונה הישנה הוא "אני".
לא רק גוף שהיה קיים פעם.
זה אני!
אפשר לומר שתחושת העצמי עצמה נוצרת על ידי המוח.
אבל בכך לא פתרנו את הבעיה.
כיצד פעילות חשמלית וכימית אובייקטיבית יוצרת בכלל חוויה סובייקטיבית?
כיצד אוסף עצום של תהליכים במוח הופך לנקודת מבט אחת מאוחדת שאומרת: ״אני״?
יש כאן משהו שאולי ניתן לכנות ״הלוגוס של הקיום הסובייקטיבי״.
עיקרון מאחד.
מי שחווה.
מצפון
בתוך התודעה מגלים עוד דבר מוזר:
לא רק רצונות, אלא תחושת חובה.
יש הבדל גדול בין: ״אני רוצה לעשות את זה״
לבין: ״אני צריך לעשות את זה״.
ולא תמיד ה״צריך״ משרת את האינטרס שלנו.
אדם יכול להקריב את עצמו למען אדם אחר.
הוא יכול לומר אמת גם כשהיא תפגע בו.
הוא יכול לסרב לבגוד בחבר גם אם בגידה הייתה מועילה לו.
הוא יכול להסתכן כדי להציל אדם זר.
אפשר אולי להסביר התנהגויות כאלה באמצעות אבולוציה.
יש הסברים המבוססים על הישרדות שארים, הדדיות, לכידות קבוצתית ועוד.
ייתכן שלחלקם יש כוח הסברי.
אבל גם אם נניח לצורך הדיון שמנגנון מוסרי התפתח משום שסייע לקבוצות לשרוד, נותרת בעיה מעניינת:
ברגע שהבנו שמדובר במנגנון הישרדותי, מדוע שלא נשתחרר ממנו?
אם המצפון הוא רק שריד אבולוציוני מועיל, אפשר לכאורה לומר:
״תודה. הוא עזר לאבותיי לחיות בתוך שבט אבל עכשיו אני מבין כיצד הוא עובד ואבחר להתעלם ממנו כאשר הוא מפריע לאינטרסים שלי״.
אנחנו עושים משהו דומה עם דחפים אחרים:
אנחנו לא אוכלים בכל פעם שאנחנו רעבים.
אנחנו לא בורחים בכל פעם שאנחנו מפחדים.
אנחנו לא פועלים בכל פעם שמעורר בנו כעס.
אבל המוסר אינו פועל כמו דחף רגיל. הוא עמוק יותר ושונה מהותית.
גם כאשר אני רוצה להתעלם ממנו עולה השאלה:
האם הדבר שאני עושה נכון?
התובנה של דוסטויבסקי
״החטא ועונשו״ הוא ניסוי פילוסופי בתוך רומן.
הגיבור, רסקולניקוב, מנסה לחיות כאילו הוא מסוגל להתעלות מעל המוסר הרגיל.
הוא בונה לעצמו תאוריה הגיונית להפליא.
אנשים גדולים, לדעתו, רשאים לעיתים לחצות גבולות מוסריים אם הדבר משרת מטרה גבוהה יותר.
ואז הוא ממש עושה זאת: הוא רוצח זקנה "טפילית" ולוקח את כספה.
אבל לאחר הרצח מתברר שהבעיה שלו אינה רק המשטרה:
משהו עמוק יותר מתחולל בקרבו. הוא אינו מצליח להכריז (כפי שהיה רוצה) שהמוסר הוא מוסכמה ולהמשיך הלאה.
העבירה חודרת פנימה ומרעילה את נפשו.
הוא יכול להסביר את המצפון, להתווכח איתו, להצדיק את עצמו -
אבל הוא אינו מצליח לנער את סמכותו.
אכן, אפשר להשתיק מצפון.
אפשר לעוות אותו או להקהות אותו לאורך שנים.
אבל זה עדיין לא מוכיח שאין אמת מוסרית.
אדם יכול לפגוע ביכולת שלו לשמוע מבלי להוכיח שאין קול.
נו, אז מה?
אנו אוספים ראיות, ואז שואלים: איזה סוג של מציאות יכול להסביר אותן באופן הטוב ביותר:
יש לנו עולם בעל סדר רציונלי.
יש לנו אדם המסוגל להבין את הסדר הזה.
יש לנו מודעות.
יש לנו תחושת ״אני״.
יש לנו יכולת לשאול על אמת.
ויש לנו מצפון שאינו רק אומר לנו מה מועיל, אלא מה ראוי.
אפשר לומר שכל אלה הנם תוצרים מקריים (או תוצרי לוואי) של מציאות שביסודה אין בה תודעה, תבונה, מוסר או משמעות.
תיאורטית זו אפשרות.
אבל קיימת גם אפשרות אחרת.
אולי מה שאנחנו פוגשים בתוכנו אינו זר ליסוד העמוק ביותר של המציאות.
אולי העובדה שהיקום "מוליד" יצורים תבוניים אינה מקרית.
אולי הלוגוס של המציאות והלוגוס שבתוך האדם קשורים באופן הדוק זה לזה?
ואם החלק העמוק ביותר בחוויה האנושית הוא פרסונלי - מודע, יודע, בוחר, שואל, אוהב ומרגיש חובה מוסרית - אז המעבר מן הלוגוס לעיקרון פרסונלי אינו קפיצה שרירותית.
להפך.
אפשר לשאול:
מדוע נניח מראש שהמקור של כל התודעה הוא חסר תודעה?
מדוע נניח שהמקור של כל התבונה הוא בלתי תבוני?
מדוע נניח שהמקור של כל הערך המוסרי הוא חסר ערך מוסרי?
אולי המציאות והלוגוס שבבסיסה דומה יותר ל״מישהו״ מאשר ל״משהו״.
וכך הגענו דרך הפילוסופיה לרעיון של אלוהים פרסונלי,
שהוא גם האלוהים של התנ"ך.
לא הוכחה
שאלת קיום אלוהים אינה דומה לתרגיל בגאומטריה.
לא תהיה שורה אחרונה שבה נכתוב מ.ש.ל. וכל אדם רציונלי יהיה חייב להסכים.
בעיני, זה יותר דומה לבית משפט.
השופט אינו מקבל הוכחה מתמטית חד משמעית.
הוא מקבל ראיות, עדויות, נסיבות והסברים אפשריים, ושואל איזו תמונה מסבירה בצורה הטובה ביותר את מכלול הנתונים.
גם כאן אפשר לבחון שתי תמונות גדולות.
באחת, בבסיס המציאות נמצא משהו עיוור, לא מודע, לא מוסרי ולא תבוני, ומתוכו הופיעו בדרך כלשהי חוקיות, תבונה, מודעות, ״אני״, אמת ומוסר.
בשנייה, בבסיס המציאות נמצא לוגוס תבוני, פרסונלי ומוסרי, והדברים שאנחנו מגלים בתוכנו הם במובן עמוק ביטוי שלו.
אף אחת מן האפשרויות אינה ניתנת להוכחה או הפרכה במובן החזק,
אבל זה לא אומר ששתיהן שקולות מבחינת כוח ההסבר שלהן.
ולכן אולי השאלה הנכונה אינה:
״האם ניתן להוכיח שאלוהים קיים?״ (לא, וגם לא להפריך)
אלא:
איזו תפיסת מציאות מסבירה בצורה הטובה ביותר את העולם שאנחנו פוגשים מחוץ לנו ואת העולם שאנחנו פוגשים בתוכנו?
לדעתי זו שאלה פורייה ומסקרנת מאוד.
תגובות