מדע ואמונה: משלימים או מנוגדים

כשאנו מהרהרים במדענים גדולים מהעבר – גלילאו גליליי, אייזק ניוטון, אלברט איינשטיין – מצטיירת דמות של אנשים רציונליים, החותרים לחשיפת האמת באמצעות שיטות מדעיות בלתי מתפשרות. אך כשמתבוננים לעומק, מגלים שעבור רובם לא היה נתק בין עולמם המדעי לעולמם הרוחני. נהפוך הוא, רובם ראו במדע כלי המאפשר לחקור את הבריאה, ואף חיפשו במשוואות ובתגליות טביעות אצבע של כוח עליון.

בניגוד לסיפור שהתקבע, גלילאו, שאמנם התמודד בהתנגדות חריפה מצד הכנסייה, לא ראה סתירה בין אמונתו לבין המדע וטען כי המדע והכתובים הם שני ספרים שנכתבו על ידי אותו מחבר (אלוהים). במילים אחרות, אם קיים ניגוד, הוא נובע מהפרשנות שלנו, ולא מהטבע עצמו. אייזק ניוטון, אבי הפיזיקה המודרנית, חיפש במשוואותיו לא רק חוקים מכאניים אלא גם סדר אלוהי. מבחינתו, כל גילוי מדעי היה עדות לפלא הבריאה. איינשטיין, לעומתם לא האמין באל אישי, אך דיבר בהתפעלות על "אלוהים של שפינוזה" – המתגלה בסדר וביופי של היקום.

מדע ואמונה: קונפליקט או דיאלוג?

בדורות האחרונים קיימת תחושה רווחת שמדע ואמונה הם עולמות מנוגדים: האחד מבוסס על ראיות ותצפיות, והשני על אמונה ודוקטרינות רוחניות. תפיסה זו מושרשת בעיקר בעימותים היסטוריים, כמו המקרה של גלילאו מול הכנסייה הקתולית או המאבקים סביב תיאוריית האבולוציה של דרווין.

אך האם זה באמת המצב? רבים טוענים שמדע ואמונה יכולים לשמש לא כשני קטבים מנוגדים, אלא כשותפים לדיאלוג. המדע עוסק ב"איך" – איך דברים קורים, איך היקום פועל, איך כוכבים נוצרים ומתים. האמונה, לעומת זאת, עוסקת ב"למה" – למה אנחנו כאן, מה המשמעות של קיומנו, ומה התכלית של היקום. כשהשניים פועלים יחד, הם יכולים להציע פרספקטיבה עשירה ומלאה יותר על המציאות.

מה ניתן ללמוד מהמדענים של העבר?

היסטוריה של המדע מראה שהמדענים הגדולים לא ראו סתירה בין מדע לאמונה, אלא נעזרו בשניהם כדי להבין את העולם, כמו למשל פרנסיס קולינס, המדען שעמד בראש פרויקט הגנום האנושי. קולינס, שהתחיל את דרכו כאתאיסט, גילה מחדש את האמונה הנוצרית בעקבות ההתפעלות העמוקה שחווה לנוכח ההמורכבות והיופי של ה-DNA – "שפת הקוד" של החיים. כמדען, אמונתו באלוהים לא רק שאינה מתנגשת עם המדע, אלא שהיא מאפשרת לו לחוות את הגילויים המדעיים כהתגלות רוחנית.

האם המדע, המסביר תהליכים טבעיים, יכול גם להצביע על משמעות ותכלית?

דיון זה משמעותי גם עבור מדענים אתאיסטים/אגנוסטים משום שהוא מאתגר את הפרדיגמות המוכרות ומציע מבט רחב יותר על השאלות הגדולות של החיים. לא מדובר כאן בנסיון לשכנע, אלא לפתוח בדיאלוג פורה המכיר בכך שהשאלות הגדולות של הקיום האנושי – מוסר, משמעות ותכלית – חורגות מתחומי המדע הקלאסי.

מדע ללא דת (אמונה) הוא אילם, דת ללא מדע היא עיוורת (אלברט איינשטיין)

המדע מסדר בדרך נוחה ועקבית את התצפיות שלנו על העולם. הוא נותן תמונה קוהרנטית יותר של חוויית המציאות. המדע לא אומר, ולא מסוגל לומר דבר אודות מהות המציאות. המדע הוא פנומנולוגי (עולם התופעות) ולא אונטולוגי (עולם המהויות).

מטריאליזם או אידיאליזם, אתאיזם או תאיזם, מוניזים ודואליזם הן השקפות פילוסופיות אונטולוגית אודות טבע המציאות. באופן עקרוני, התגליות של המדע לא יכולות להצדיק או להפריך עמדות אונטולוגית שכן המדע והפילוסופיה נמצאים על מישורים נפרדים. אם כן, מה יכול לגרום לנו להעדיף עמדה אונטולוגית אחת על פני אחרת? התשובה היא: אמונות אפריוריות, אקסיומות מחשבתיות והגיון. אנחנו למשל מניחים באופן אפריורי שמה שאינו הגיוני (או עקבי) לא יכול להיות אמיתי. זו אינה מסקנה מדעית אלא אמונה אפריורית.

אנו מחפשים אמת עמוקה יותר על העולם שהמדע אינו יכול לספק מעצם טבעו.

אנחנו יודעים שכאשר תפיסת העולם של עקבית ומצליחה לתת משמעות לכל החוויות שלנו ברמה עמוקה, זוהי תפיסת עולם 'אמיתית' יותר.

תפיסת עולם היא כמו תיאוריה מאוחדת של החיים במובן הרחב ביותר. זו תיאוריה שכל אחד חייב לבנות או לקבל באופן אישי. ככל שתפיסת העולם מגובשת, עקבית וכוללת יותר, כך חווית החיים שלו מלאה, מעשירה ועמוקה יותר. תפיסת עולם אינה יכולה להיות מבוססת על ידע מדעי בלבד.

הזיקה בין מדע לאמונה אינה נוגעת רק לפרשנות של עובדות ותגליות, אלא על הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואת מקומנו בעולם. האם אנו תוצר של אטומים הנעים באקראי, או שקיימת מציאות עמוקה יותר המחבר אותנו למשמעות גדולה יותר? הניתן לבנות גשר בין שני העולמות? שתפו מחשבותיכם בתגובות.