הגאונות שאינה נוצצת - דני אבדיה כמשל חינוכי
- Oren Farber
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 4 דקות
דני אבדיה לא מעניין רק כי הוא ישראלי ב-NBA.
הוא מעניין כי הסיפור שלו חושף משהו עמוק על הדרך שבה אנחנו מזהים כישרון - ובעיקר על הדרך שבה אנחנו מפספסים אותו.
אבדיה הגיע ל-NBA כהבטחה גדולה. שחקן ישראלי שנבחר במקום התשיעי בדראפט 2020 על ידי וושינגטון, אחרי שכבר בגיל צעיר שיחק מול בוגרים במכבי תל אביב והפך לאחד הכישרונות הבולטים באירופה. הוא היה גבוה, חכם, ורסטילי, עם יכולת נדירה יחסית לשחקן בגודל שלו: להוביל כדור, למסור, לשמור על כמה עמדות, לקרוא מצבים, ולהיות חלק פעיל כמעט מכל פעולה על המגרש.
אבל השנים הראשונות שלו ב-NBA היו מבלבלות.
לא מפני שהוא לא ידע לשחק, אלא מפני שלא היה ברור למערכת מה הוא בדיוק.
הוא לא היה סקורר קלאסי. לא רכז קלאסי. לא שחקן פנים קלאסי. לא קלעי שתפקידו לעמוד בפינה ולחכות לכדור. הוא היה קצת מכל דבר: שומר, מוסר, מוביל כדור, חותך לסל, לוקח ריבאונד, מזהה יתרון, מחבר מהלכים, עושה את הפעולה הנכונה גם כשהיא לא מופיעה בהיילייטס ולא מקבלת כותרת.
וזו בדיוק הייתה הבעיה.
מערכות אוהבות הגדרות פשוטות. הן רוצות לדעת איפה לשים אותך, באיזו משבצת, תחת איזו כותרת, לפי איזה מדד. קלעי. שומר. רכז. יוצר. כוכב. שחקן משלים. אבל מה עושים עם שחקן שהכוח שלו אינו פעולה אחת, אלא הבנת המשחק כולו?
בפורטלנד, כך נראה, משהו נפתח. לא מפני שדני הפך ביום אחד לשחקן אחר, אלא מפני שהתחילו להשתמש בו אחרת. פחות כשחקן שצריך להידחק לתפקיד צר, ויותר כשחקן שמותר לו לקרוא את המשחק: ליזום, למסור, להוביל התקפה, לשמור על כמה עמדות, לקבל החלטות, להיות חלק חי מהמערכת.
ופתאום התברר מה אולי היה שם כל הזמן: יש שחקנים שלא נראים כמו כוכבים במבט ראשון, אבל הם גורמים לקבוצה לשחק טוב יותר.
וזה כבר לא סיפור רק על כדורסל.
בשבילי זה סיפור על חינוך.
גם בבית הספר אנחנו אוהבים כישרונות שקל לזהות. התלמיד שמצטיין במתמטיקה, התלמידה שכותבת נפלא, הילד הכריזמטי, הילדה שמדברת אנגלית שוטפת, זה שפותר ראשון, זו שמקבלת מאה. אלה כישרונות נוצצים. קל לראות אותם, קל לשבח אותם, קל להסביר אותם להורים, קל להכניס אותם לתעודה.
אבל יש תלמידים אחרים, שהכישרון שלהם אינו מתרכז בנקודה אחת בוהקת. הם לא בהכרח הכי טובים בדבר אחד, אבל הם טובים בהרבה דברים יחד. הם מבינים אנשים, קולטים אווירה, יודעים לעבוד בקבוצה, מחברים בין רעיונות, שואלים שאלה שמזיזה את הדיון, שמים לב מי נשאר מאחור, מצליחים לתווך בין שני ילדים שלא מצליחים לדבר, ומזהים איפה המשימה תקועה גם אם הם לא יהיו אלה שיקבלו עליה את הקרדיט.
במבט בית ספרי רגיל, תלמיד כזה נראה ״בסדר״.
לא חלש. לא מצטיין. משהו באמצע.
אבל זו טעות בקריאה.
אולי הוא לא באמצע. אולי, כמו אבדיה, הוא משחק משחק שהמערכת לא יודעת למדוד.
בעולם האמיתי, אנשים כאלה עושים דברים מדהימים. הם מחזיקים מערכות, גורמים לצוותים לעבוד, מתרגמים בין מומחים, רואים את הפער בין רעיון לביצוע, מבינים גם את האדם, גם את המשימה, גם את ההקשר. הם לא תמיד אלה שמופיעים בשקופית הראשונה של המצגת, אבל בלעדיהם המצגת לא הייתה הופכת למציאות.
וזו נקודה שמורה חייב לקחת ברצינות, כי התפקיד של מורה אינו רק לזהות מי נוצץ. התפקיד שלו הוא לפתח עין לכישרון שאינו נוצץ.
לראות את הילד שמחזיק את הקבוצה. את הילדה שמבינה את הדינמיקה. את התלמיד שלא עונה הכי מהר, אבל שואל את השאלה המדויקת. את מי שלא מוביל בכוח, אבל גורם לאחרים להיות טובים יותר.
ואז לעשות דבר חינוכי חשוב מאוד: לתת לזה שם.
לא להסתפק ב״כל הכבוד שעזרת״, אלא לדייק: ״שימו לב מה קרה כאן. היא לא רק עזרה. היא זיהתה איפה הקבוצה נתקעה ופתחה לה דרך.״
לא לומר רק ״יפה שהשתתפת״, אלא: ״הוא חיבר עכשיו בין שני רעיונות שאף אחד לא חיבר קודם.״
לא לראות בזה נחמדות או שיתוף פעולה כללי, אלא לקרוא לזה בשם עמוק יותר: יכולת מערכתית. היכולת להבין מה חסר עכשיו לקבוצה כדי להתקדם.
ברגע שמורה נותן שם ליכולת, הוא מוציא אותה מהשקיפות, וזה משנה תלמיד, כי תלמיד לא יכול לבנות זהות סביב כוח שאף אחד לא יודע לקרוא לו בשם.
אבל יש כאן עוד שלב: לא מספיק לראות את תלמיד האולר השוויצרי. צריך גם לבנות אותו.
כי יש פה סכנה מסויימת: תלמידים כאלו עלולים להתרגל להיות ״די טובים בהכול״, בלי לפתח עומק במקום אחד. הם יכולים להיות שימושיים לכולם, אבל לא לדעת מה הם עצמם בונים. הם יכולים להסתדר בכל מצב, אבל לא ללמוד לבחור כיוון. הערכה העצמית שלהם יכולה להיות אפילו נמוכה למדי.
לכן המורה צריך לעזור להם להפוך את הרוחב שלהם למודעות. לא רק לומר להם ״אתה טוב בהרבה דברים״, אלא לעזור להם להבין מה בדיוק הם עושים כשהם במיטבם. מתי הם מחברים. מתי הם מובילים. מתי הם מקשיבים. מתי הם מזהים בעיה לפני כולם. ובעיקר - באיזה תחום כדאי להם להעמיק כדי שהרוחב שלהם יקבל עמוד שדרה.
כי אולר שוויצרי טוב אינו ערימה של כלים. הוא מבנה. כל כלי נמצא שם מסיבה, והחוכמה היא לדעת מתי להשתמש במה.
וכאן דני אבדיה הופך ממשל ספורטיבי לשיעור חינוכי. הוא מזכיר לנו שלא כל גאונות מגיעה בצורת היילייט. לפעמים היא מגיעה כהחלטה נכונה בזמן הנכון, כמסירה שלפני האסיסט, כסגירה הגנתית שאף אחד לא מחא לה כפיים, או כיכולת לגרום לחמישה אנשים להיראות כמו קבוצה.
כך גם בכיתה.
לא כל כישרון צועק ״תראו אותי״. חלק מהכישרונות עובדים בשקט: מחברים, מייצבים, מתזמרים, גורמים לדברים לקרות. לא כפרס ניחומים למי שלא מצא את החוזקה שלו, אלא כסוג אחר של חוזקה. אולי אפילו אחת החשובות ביותר.
כי העולם לא בנוי ממקצועות לימוד. הוא בנוי ממערכות מורכבות, מאנשים, מאי-ודאות, מחיבורים, מהחלטות חלקיות, ממעברים בין שפות ועולמות. ושם, דווקא שם, תלמידי האולר השוויצרי יכולים לפרוח.
בתנאי שמישהו יראה אותם בזמן.
בתנאי שמישהו יאמר להם: מה שיש לך זו מתנה נדירה. את.ה יכול.ה לראות את התמונה הכוללת בלי לשים את עצמך במרכז.
ואולי זו אחת המשימות המשמעותיות ביותר של מורה: לא רק לגלות כישרון, אלא לשנות את הדרך בה כישרון נראה.
תגובות