top of page
ללמוד וללמד במאה ה-21
הבלוג
למידה אמיתית בעידן המידע הזול
פעם, כדי לדעת משהו, היית צריך לחפש. לפתוח ספר. לשאול מישהו. להתאמץ קצת לפני שהתשובה הגיעה. היום הכול מופיע על המסך תוך שניות: הגדרה, הסבר, תקציר, טיעון, רקע היסטורי, מושג מדעי או דיון תיאולוגי. ועם AI, גם החיכוך האחרון כמעט נעלם - שואלים ומקבלים הסבר מלא. וכאן מתחילה האשליה. כי כשהמידע זול, אנחנו מתחילים לחשוב שגם ידע הוא זול. אבל ידע אמיתי אינו דבר שקראנו או למדנו לחזור עליו. ידע אמיתי הוא רעיון שעוכל. הוא נכנס פנימה, מתפרק, נספג, מתחבר, והופך לחלק אקטיבי במבנה הפנימי של המח
מאפס למאה - ללמוד עם פיינמן
רוצה ללמוד משהו באמת? לא רק לקבל סיכום AI יפה, לקרוא אותו, להרגיש שהבנת - ולשכוח בעוד שעה. אלא לבנות ידע חדש, להבין איפה הוא יושב ביחס למה שאת.ה יודע.ת, לדעת להסביר אותו במילים שלך, ובעיקר - לדעת להשתמש בו בצורה יצירתית. אני רוצה! לכן יצרתי את "פיינמן" השם אינו מקרי. ריצ׳רד פיינמן, הפיזיקאי היהודי זוכה פרס נובל, היה ידוע לא רק בגלל הגאונות שלו, אלא בגלל צורת הלמידה וההסבר שלו. הוא לא הסתפק בזה שמשהו ״נשמע נכון״ או בזה שהוא יודע לחזור על מונחים מקצועיים. מבחינתו, אם אתה לא מסו
שוליית הקוסם וסכנת הבינה המלאכותית
יום אחד מיקי מאוס נשאר לבד בבית הקוסם בסצנה ישנה מ״פנטזיה״ של דיסני (1940), שמרגישה פחות כמו אנימציה ויותר כמו נבואה על העידן שלנו. מיקי עייף מלסחוב דליים של מים הלוך וחזור, שוב ושוב. זו עבודה פיזית איטית, משעממת.. מהסוג שאף אחד לא רוצה לעשות - אז מיקי משתמש "בטכנולוגיה" של קוסמים: הוא חובש את כובע המאסטר, מזמן את כוחות הקסם ומעורר מטאטא לחיים! בהתחלה זה עובד מושלם, והמטאטא מתחיל לסחוב את המים במקומו. אין יותר מאמץ, אין יותר עבודה שחורה - מיקי פתר את הבעיה. זה החלום הטכנולוג
איך לבטא המבורגר
מה שמצחיק אותי הוא, לא שהבלש הצרפתי (הפנתר הוורוד) לא מצליח להגיד ״Hamburger״ במבטא אמריקאי, אלא שהוא באמת מנסה! המורה המסכנה חוזרת שוב ושוב... הוא מקשיב, מתאמץ, בטוח שהפעם ייצא נכון. וכאשר יוצא שוב אותו מבטא צרפתי הוא אפילו לא שם לב. ואז המורה הסבלנית מתחילה לאבד את זה. לא כי אין לה רצון טוב, אלא כי היא לא מסוגלת להבין איך הוא לא מבין. זה רגע של מבחן עד כמה את.ה באמת "מורה טוב.ה" פעם אמרתי לתלמידים שלי: "התפקיד שלכם זה להבין אותי. והתפקיד שלי זה להבין למה אתם לא מבינים אותי.
המחסום הרגשי בפני בינה מלאכותית
מקובל לחשוב על למידה כעל העברת מידע: המורה מסביר, התלמיד מקשיב, ואם ההסבר היה ברור - הלמידה התרחשה. אבל זו תמונה חלקית מאוד של מה שקורה במוח לומד. למידה עמוקה היא בנייה של דרך פנימית לארגן את המציאות. לא רק לדעת נוסחה - אלא להבין איזה סוג בעיה היא פותרת, מתי היא מתאימה, ומתי היא לא שייכת. לא להציב נתונים - אלא לראות כוחות, אילוצים, מערכות ושיווי משקל. לא רק להכיר מבנה טיעון - אלא להרגיש מתי רעיון לוגי עומד על הרגליים. בנייה כזו לא מתרחשת בעקבות הסבר בלבד. היא מתרחשת דרך חיכוך
דוד פלוסר וישוע היהודי
פרופ. דוד פלוסר היה מן החוקרים החשובים ביותר במאה העשרים בחקר יהדות הבית השני, הברית החדשה וראשית הנצרות. הוא פעל באוניברסיטה העברית בירושלים, שלט בעולם רחב של מקורות יהודיים ונוצריים, וחיבר בין פילולוגיה, היסטוריה, ספרות חז״ל, מגילות מדבר יהודה והבשורות. תרומתו הגדולה לא הייתה רק בעוד פרט מחקרי, אלא בשינוי נקודת המבט: הוא לימד שאי אפשר להבין את הברית החדשה, ובוודאי לא את ישוע, בלי לקרוא אותם בתוך העולם היהודי שמתוכו נולדו. במובן זה, פלוסר עשה דבר שאי אפשר להפריז בחשיבותו: הו
להחזיר את הסקרנות
קראתי על חוקרת שבדקה סקרנות בכיתות יסוד ושמעה מורה אומרת לילד סקרן: ״אני לא יכולה לענות על שאלות עכשיו. עכשיו זמן ללמוד.״ זה נשמע כמו בדיחה עצובה - ילד שאל שאלה אמיתית, לא כדי להפריע, לא כדי למשוך תשומת לב, לא כדי לברוח מהשיעור. הוא שאל כי משהו בתוכו נדלק, והתגובה הייתה: עכשיו לא. עכשיו לומדים. שימו לב להיפוך: השאלה, שהיא אולי הצורה הטהורה ביותר של למידה, הפכה להפרעה ללמידה! היינו רוצים ללמד ילדים לשאול, לברר, לבדוק, להבין - אבל במקרים רבים מדי, בית הספר עושה את ההפך. לא כי ה
מאפס לפוקוס - הדרך להתחיל שיעור
הייתה לי לאחרונה סדנה שבה פשוט אי אפשר היה להתחיל ללמד. תלמידים צועקים, נכנסים ויוצאים, שקועים בטלפונים. אפס קשב. אפס מוטיבציה. משהו קיצוני. לצערי ביטלתי את הסדנה. אבל כאשר ניתחתי את מה שהיה שם, הגעתי למסקנה שאפשר היה לעשות זאת אחרת. לא בטוח שהייתי מצליח להציל את הכול. לפעמים המציאות באמת חזקה מהתכנון או מהיכולת של המורה. אבל כן הבנתי משהו חשוב: הבעיה לא הייתה רק ״משמעת״. הבעיה הייתה שניסיתי להתחיל שיעור לפני שנוצרה בכלל אפשרות להתחיל שיעור. וזו נקודה שמורים מכירים היטב הגם ש
כאב ההתחלה
לפני שאתה מתחיל באמת, אתה יכול להאמין כמעט בכל דבר על עצמך. שאתה מוכשר מאוד. שיש בך פוטנציאל עצום. שיש משהו מיוחד בתוכך שרק מחכה לרגע הנכון. האשליה נעימה... ואז אתה מתחיל. יושב לכתוב. מתחיל פרויקט. מנסה להפוך רעיון למציאות. והאשליה קורסת עליך. האדם שדמיינת שהוא אתה, פוגש את האדם שבאמת מסוגל לייצר משהו עכשיו. הפנטזיה פוגשת את הדף - הגאונות המדומיינת פוגשת משפט עקום, מבנה חלש, ביצוע בינוני. זה כואב. אולי זו אחת הסיבות לכך שאנחנו דוחים דברים חשובים. כל עוד לא התחלנו, אפשר להמשיך
היכולות של שייקספיר למאה ה-21
הבעיה היא לא שבית הספר שכח ללמד את שייקספיר. הבעיה היא שבית הספר לא יודע איך שייקספיר למד. אנחנו רגילים לחשוב שחינוך טוב הוא עניין של תוכן: מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, מדעים, תנ״ך. כמה חומר הספקנו. כמה יחידות. כמה פרקים. כמה תלמידים עברו מבחן. נראה שאנחנו "מתקדמים" אבל המצב בפועל לפעמים הפוך. במשך מאות שנים חינוך לא התחיל בשאלה ״איזה חומר צריך לדעת״ אלא בשאלה מהותית יותר: איך בונים אדם שיודע לחשוב? שייקספיר לא גדל בתוך בית ספר נעים במיוחד. להיפך. בית הספר האליזבתני היה קשוח, א
מורה פיזיקה פרטי במחשב שלך
תלמידים לא צריכים עוד סיכום לקראת מבחן. הם צריכים משהו אחר: מישהו שיישב לידם בזמן שהם פותרים, יראה איפה הם נתקעים, ולא ייתן להם לברוח לתשובה סופית בלי דרך. וזו נקודה שמורים לפיזיקה מכירים היטב. בפיזיקה, התשובה המספרית היא לא כל הסיפור - לרוב היא החלק הפחות חשוב. הדרך היא הסיפור: הגדרת משתנים, תרשים כוחות, נוסחה לפני הצבה, בידוד אלגברי, יחידות, והבנה מה בכלל קורה במערכת. תלמיד יכול להגיע למספר נכון כמעט במקרה ועדיין לא להבין פיזיקה. מאידך, תלמיד אחר יכול לא להגיע לפתרון, אבל ל
הגאונות שאינה נוצצת - דני אבדיה כמשל
דני אבדיה לא מעניין רק כי הוא ישראלי ב-NBA. הוא מעניין כי הסיפור שלו חושף משהו עמוק על הדרך שבה אנחנו מזהים כישרון - ובעיקר על הדרך שבה אנחנו מפספסים אותו. אבדיה הגיע ל-NBA כהבטחה גדולה. שחקן ישראלי שנבחר במקום התשיעי בדראפט 2020 על ידי וושינגטון, אחרי שכבר בגיל צעיר שיחק מול בוגרים במכבי תל אביב והפך לאחד הכישרונות הבולטים באירופה. הוא היה גבוה, חכם, ורסטילי, עם יכולת נדירה יחסית לשחקן בגודל שלו: להוביל כדור, למסור, לשמור על כמה עמדות, לקרוא מצבים, ולהיות חלק פעיל כמעט מכל פ
בלי המורה זה לא יקרה - גם עם AI
הבעיה עם ״מורה AI פרטי לכל תלמיד״ אינה שהרעיון מופרך. להפך. הוא מפתה מאוד דווקא מפני שהוא נשמע כל כך הגיוני. תלמיד מתקשה? ה-AI יסביר שוב. תלמיד מתקדם מהר? ה-AI יאתגר אותו. תלמיד מתבייש לשאול שאלה בכיתה? ה-AI יהיה סבלני, זמין, לא שיפוטי, ויחזור על ההסבר כמה פעמים שצריך. על הנייר, זה כמעט חלום חינוכי: מורה פרטי לכל ילד, בכל רגע, בכל רמה, בכל שפה, בלי עייפות ובלי מגבלות מערכת. אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה. כי הרבה מהחזון הזה נשען על הנחה אחת, סמויה אך חזקה מאוד: שלמידה היא בעיקר ה
איך משלבים בינה מלאכותית בחינוך
אנחנו לא צריכים שילדי ישראל יהיו הכי טובים ב-ChatGPT משרד החינוך רוצה ללמד תלמידים AI, וזה טוב. הבעיה היא שהוא מדבר על AI כעל עוד כלי שצריך ללמוד להפעיל. ״אני רוצה שתלמידי ישראל יהיו הכי טובים ב-ChatGPT וב-Claude״, אמר לאחרונה ראש הממשלה. אני מאמין שהכוונה טובה, ומערכת חינוך שלא תתייחס לבינה מלאכותית תפקיר את תלמידיה לעולם המשתנה במהירות. אבל דווקא בגלל שהנושא חשוב, צריך לדייק. כי המשפט הזה, על אף שהוא נשמע מתקדם, חושף בלבול עמוק. אוריינות AI אינה היכולת להיות טוב בצ׳אטבוט מס
הקונספירציה, הסטטיסטיקה..והבאג
מאז 2022 מופצות ברשת רשימות מפורטות של מדענים שמתו או נעלמו - לעיתים עם רמיזה לדפוס אפל: פיזיקאים גרעיניים, חוקרי היתוך, אנשי אווירונאוטיקה. אנשים אינטליגנטיים שאלו בצדק: מה קורה כאן?! אבל האמת לעיתים מגיעה לא ממודיעין חשאי אלא מסטטיסטיקה בסיסית. ואם מרחיבים רגע את המבט, אפשר ללמוד מזה משהו עמוק יותר על איך המוח שלנו עובד, איך מודלי שפה עובדים, ועל סוג של זהירות אינטלקטואלית שהעידן הזה דורש. הבעיה הראשונה: 13 מתוך כמה? כשאומרים ״13 מדענים״, המספר נשמע דרמטי. אבל בלי מכנה, מספ
המרד נגד החסד - על שאול ודוד
הטרגדיה של המלך הראשון והתקווה האחרונה אם נקלף את השכבות הדתיות וההיסטוריות ונשאל את הישראלי הממוצע – החילוני, המסורתי, הלוחם – מי הוא המלך המקראי שדמותו מהדהדת בתוכו, התשובה תהיה, כמעט תמיד, שאול. לא דוד. שאול הוא "אנחנו". הוא האב-טיפוס של ה"צבר": גבוה, חזק, שורשי, איש האדמה משבט בנימין, צנוע ("נחבא אל הכלים") ופרגמטי. שאול הוא הטרגדיה של האדם המנסה לשרוד במציאות בלתי אפשרית, מול אויבים מבחוץ (פלשתים) ומול דרישות דתיות בלתי מתפשרות מבפנים (שמואל). המשוררים העבריים המודרניים,
הומניזם מיושם בחינוך למאה ה-21
ישנה שאלה שאנשי חינוך שואלים לפחות מתחילת המאה, וטרם מצאו לה תשובה טובה: "מדוע התלמידים לא מעוניינים ללמוד?" התשובות הרגילות: הם מוסחים. הסמארטפון. הרשתות. דור ה-ADHD. קורונה. אבל יש תשובה אחרת, שמעטים מוכנים להודות בה: הם צודקים! תלמיד שיושב ב-2025, לומד כמו שלמדו ב-1925 ולא מבין בשביל מה - אינו עצלן. הוא חווה חוסר רלוונטיות ברמה הקיצונית ביותר. המסכן לא מוצא קשר בין מה שקורה בכיתה לעולם ה-"אמיתי". וכשאין קשר, אין מוטיבציה - זו פיזיולוגיה של המוח. הבעיה אינה התלמיד, אלא הקונ
מחשבות על מחשבות
על חשיבה אנושית, בינה מלאכותית, וההזמנה לעלות למדרגה גבוהה יותר: ה-AI לא יגנוב את מחשבותיך - הוא יעזור לך לחשוף את ערכן. נניח אתם מבקשים ממני לכתוב מאמר, ואז משווים למאמר שבינה המלאכותית כבר כתבה: רהוט יותר, זורם, ללא שגיאות כתיב. לכאורה, הרבה יותר טוב. אבל השאלה שלי היא לא "מי טוב יותר" אלא מה יש באדם שמכונה לא תהייה לעולם - למרות שהחיקויים הולכים ומשתפרים. מה היא מחשבה? הגדרה פשוטה: מחשבה היא המאמץ לראות את מה שקיים, להבין מה נובע ממנו, ולתפוס מה זה אומר (כלומר מה המשמעות).
למידה משמעותית החל מהיום
הרגע הזה שכל מורה מכיר: האוויר בכיתה הופך סמיך, המבטים נודדים אל השעון או אל הסמארטפונים המוחבאים מתחת לשולחן. ואז מגיעה השאלה המפחידה: "המורה, למה זה חשוב? מתי נשתמש בזה בחיים?" במשך שנים, מערכת החינוך ניסתה לענות על השאלה הזו דרך "רלוונטיות מלאכותית". ניסינו לשכנע את התלמידים שחישוב מהירות רכבת שיוצאת מחיפה הוא חיוני לחייהם, או שיום אחד, במכולת, הם יודו לנו שהם יודעים לחלץ נעלם ממשוואה ריבועית. אבל, בואו נודה, ברוב המקרים, הם לא ישתמשו בזה. לפחות לא בדרך הטכנית בה אנחנו מלמ
חינוך בישראל - יש בעיות, יש תקוה
משפט אחד שממנו נגזר כל השאר: מערכת החינוך בישראל יודעת להחזיק מעמד, לשרוד, אבל היא לא יודעת להשתפר בואו נסביר את הבעיות ונראה מה אפשר לעשות. מצא את ההבדלים קחו שני בתי ספר בישראל 2026. שניהם מגישים בגרויות, שניהם בוחנים, שניהם "עובדים". בית ספר א' מקבל תלמידים חזקים ומחזיר תלמידים חזקים. בית ספר ב' מקבל תלמידים שרירותיים ויודע להוציא מהם יותר ממה שהגיעו אתו. רק אחד מהם הוא בית ספר טוב. הבעיה שלא מודדים את ההבדל. מה שעובד עובד המערכת מחזיקה מגוון אדיר - ממלכתי, דתי, חרדי, ער
bottom of page