ללמוד וללמד במאה ה-21
הבלוג

הרגע הזה שכל מורה מכיר: האוויר בכיתה הופך סמיך, המבטים נודדים אל השעון או אל הסמארטפונים המוחבאים מתחת לשולחן. ואז מגיעה השאלה המפחידה: "המורה, למה זה חשוב? מתי נשתמש בזה בחיים?" במשך שנים, מערכת החינוך ניסתה לענות על השאלה הזו דרך "רלוונטיות מלאכותית". ניסינו לשכנע את התלמידים שחישוב מהירות רכבת שיוצאת מחיפה הוא חיוני לחייהם, או שיום אחד, במכולת, הם יודו לנו שהם יודעים לחלץ נעלם ממשוואה ריבועית. אבל, בואו נודה, ברוב המקרים, הם לא ישתמשו בזה. לפחות לא בדרך הטכנית בה אנחנו מלמ

משפט אחד שממנו נגזר כל השאר: מערכת החינוך בישראל יודעת להחזיק מעמד, לשרוד, אבל היא לא יודעת להשתפר בואו נסביר את הבעיות וגם נראה מה אפשר לעשות. מצא את ההבדלים קחו שני בתי ספר. שניהם מגישים בגרויות, שניהם בוחנים, שניהם "עובדים". בית ספר א' מקבל תלמידים חזקים ומחזיר תלמידים חזקים. בית ספר ב' מקבל תלמידים שרירותיים ויודע להוציא מהם יותר ממה שהגיעו אתו. רק אחד מהם הוא בית ספר טוב. הבעיה שאנחנו לא מודדים את ההבדל. מה שעובד עובד המערכת מחזיקה מגוון אדיר - ממלכתי, דתי, חרדי, ערבי

מהפעמון של גלטון לפיצה של יניב מה שכל אדם משכיל צריך לדעת על סטטיסטיקה יש אנשים שמקבלים החלטות מתוך תחושת בטן. ויש אנשים שמקבלים החלטות מתוך ניתוח של נתונים.  ההבדל ביניהם לא תלוי בכמה הם יודעים אלא בכלי אחד פשוט שרובנו לא הפנמנו. כשרופא אמר לכם "התרופה הזו מפחיתה סיכון ב-50%" - האמנתם לו? כשכתבה אמרה "המחירים עלו ב-8%" - הרגשתם את זה? כשחבר אמר "קראתי שרוב האנשים..." - עצרתם לשאול מי בדיוק נשאל? רובנו לא עוצרים. ולכן, בהיבט הזה, רובנו מתנהלים בעולם עם מפה שגויה. הכלי שחסר לנ

כולנו מכירים בננה. היא צהובה, היא מתוקה, והיא נראית.. כמו בננה. אבל איך היא נראית באמת  מבפנים, בלי לקלף אותה? מסתובבת ברשת תמונה מעניינת שמציגה בננה אחת בארבע דרכים שונות במבט ראשון זה נראה כמו אפקט אמנותי, אבל למעשה שיעור מרתק על הדרך בה מדע (פיזיקה) חושף מה שנסתר מהעין. 1. הצילום הרגיל: ממלכת הפוטונים הנראים מה רואים?  בננה צהובה ומוכרת. הפיזיקה:  הכל מתחיל ב פוטונים  – חלקיקי האור. האור הנראה פוגע בקליפה, וחלקו מוחזר לעין שלנו. למה רק את הקליפה?  בגלל בליעה . לפוטונים של

הזירה:  רחוב חשוך, מואר באור צהבהב של פנסי נתרן. האירוע:  תאונת "פגע וברח". העדות:  עד ראייה נסער מדווח למשטרה: "מכונית ירוקה  הגיחה מהצד וגרמה למכונית אדומה  לסטות מהמסלול!". למחרת בבוקר החוקרים אוספים את שלושת החשודים המעורבים: נהג א'  – בעל רכב בצבע כחול-ירוק (Cyan) . נהג ב'  – בעל רכב בצבע כחול . נהג ג'  – בעל רכב בצבע ורוד-סגול עז (Magenta) חוקר צעיר: אין התאמה בין העדות לרכבים! חוקר מנוסה: ההיפך! העד תיאר בדיוק את מה שהוא ראה: הוא פשוט לא ראה את הצבעים ה-"אמיתיים". מה ק

אחת העצות הראשונות שנותנים לשחמטאי מתחיל היא "לפתח כלים." בתחילת המשחק הכלים דחוסים, מפריעים אחד לשני. "לפתח" זה למקם אותם במקומות אסטרטגיים שמגדילים את השפעתם בעמדה שלמטה, לבן מפותח הרבה יותר משחור, כי לכלים שלו יש הרבה יותר השפעה וחופש תנועה. למעשה, השחור כבר כמעט הפסיד למרות שגודל הצבאות זהה. במהלך משחק שחקנים מחפשים "טקטיקות" - רצף מהלכים שיוביל ליתרון, אבל יש שלבים בהם אין הזדמנויות כאלו. למתחילים זה מתסכל - הם מרגישים תקועים. ומתוך חוסר סבלנות הם מבצעים מהלך גרוע שפתאו

קודם WOW אחר כך HOW: רוב השיעורים וההרצאות כיום הם מוכווני תוכן . המורה מרגיש לחץ להספיק את החומר, להעביר את המידע ולכסות את הסילבוס. אבל הבעיה היא שהמוח האנושי לא בנוי לספיגה פסיבית: הקשב קצר, המוסחות גבוהה, והניתוק הרגשי בכיתות הפך למגיפה שקטה. השיטה הפשוטה מציעה שינוי רדיקלי - היא מגדירה מחדש את תפקיד המורה, לא כצינור להעברת מידע אלא כ מעצב חוויות . השיטה נשענת על חוכמה יוונית עתיקה בת יותר מ-2,000 שנה. אריסטו, בכתביו על תורת השכנוע והחינוך, זיהה שאי אפשר להגיע אל השכל של

כאשר מתבוננים בתלמיד המתמודד עם בעיה מסובכת, קל להתמקד בעיפרון הרועד מעל הדף. אבל בעיני רוחי אני רואה משהו נוסף: שלד של מבנה מנטלי  שמתהווה  בזמן אמת במוחו.  המבנה הזה זקוק למאות חיזוקים קטנים, ברגים ומחברים כדי להישאר יציב. בלעדיהם, הוא אולי נראה מרשים, אבל הוא יקרוס ב"זעזוע" הראשון. הבעיה שלנו כמורים היא "קללת הידע": אצלנו, המבנה המנטלי כבר משוריין לחלוטין. הוא עבר כל כך הרבה “טלטלות”  (מבחנים, מחקרים, שיעורים), שהחיזוקים הפכו לחלק אינהרנטי מהשלד. הם שקופים לנו. אנחנו נוטים

לחץ דם גבוה מכונה לעיתים קרובות "הרוצח השקט" משום שהוא עלול לגרום לנזקים כבדים מבלי שנרגיש בכך דבר. כאשר הלחץ בתוך העורקים גבוה מדי לאורך זמן, הדבר דומה להזרמת מים בלחץ עצום בתוך צינורות שלא תוכננו לכך; דפנות כלי הדם נשחקות, מאבדות מהגמישות שלהן ונפצעות. בתוך הפצעים המיקרוסקופיים הללו נוטה להצטבר כולסטרול, תהליך שגורם להיצרות של כלי הדם (טרשת עורקים) ומקשה על זרימת הדם לאיברים חיוניים. הנזק המשמעותי ביותר מתרחש באיברי הקצה: במוח זה עלול להוביל לשבץ, בלב להתקפי לב או לאי-ספיק

כל צליל הוא רטט. זו אינה מטפורה, אלא תיאור מדויק של המציאות. שום קול אינו נוצר מעצמו. משהו חייב לצאת משיווי משקל: מיתר שננגע, תוף שמקבל מכה, עמוד אוויר שמתחיל להתנדנד, מיתרי קול שנפתחים לזרימת אוויר. תנועה קטנה, מקומית מאוד - וגל מתחיל לנוע החוצה גל קול אינו דבר שנע ממקום למקום. האוויר עצמו כמעט ואינו מתקדם. הוא רק נדחס ומשתחרר, חלקיק אחר חלקיק, סביב אותו מקום. מה שעובר באמת הוא האנרגיה והמידע. הצליל אינו האוויר, בדיוק כפי שאדווה אינה המים - הוא הדפוס שנע על גביהם. וכאן מתרחש

תרגיל מאתגר שנתתי לתלמידי פיזיקה בכיתה יוד שלמדו על תאוצה ונפילה חפשית. התרגיל מחבר את הפיזיקה לעולם האמיתי ומאפשר לתלמידים חשיבה לא שגרתית החורגת ממה שבדרך כלל מצופה מהם. אל חוקרי ה-FBI הגיעה לאחרונה ראייה הקשורה לחקירה פתוחה.   בתמונה נראית קלרה (למטה) בנפילה מגשר, ומיד בעקבותיה בוב. הנפילה מתחילה (t=0) כאשר כפות הרגליים  נמצאות בחלק העליון של התמונה (ראה חץ). ידוע כי גובהו של בוב הוא 1.70 מ'. החוקרים מבקשים מכם ייעוץ פיזיקלי. ברצונם לדעת את פרק הזמן  שבוב חיכה עד שקפץ בעק

החוק השני של ניוטון הוא הלב של המכניקה הקלאסית, הגשר שמחבר בין הכוחות שאנו מפעילים לבין התנועה שאנו רואים בעולם. ובכל זאת, מחקרים מראים שוב ושוב כי מדובר באחד הנושאים המאתגרים ביותר להוראה וללמידה,. מצורפת מצגת המבוססת על ניתוח תוכנית הלימודים שיוצרה עם NotebookLM המצגת בונה את הידע נדבך אחר נדבך, כפי שעולה מהניתוח של החוק השני בתוכנית הלימודים. עבור התלמיד, והופכת את הפיזיקה מאוסף נוסחאות לכלי להבנת המציאות: רלוונטיות:  כאשר התלמיד מבין שהחוק השני מסביר מדוע כריות אוויר מציל

שאלה פשוטה לכאורה: מה כדור הארץ מקבל מהשמש? אור. חום. אנרגיה. ויטמין D. נשמע לגמרי סביר. אבל מתעוררת שאלה עמוקה יותר: אם כדור הארץ מקבל אנרגיה מהשמש - כמה אנרגיה הוא מחזיר לחלל? האינטואיציה של רוב האנשים אומרת שפחות. הרי חלק נשאר כאן - אנחנו ״משתמשים״ בה, לא? אבל בפיזיקה אין דבר כזה להשתמש באנרגיה ולהעלים אותה. אנרגיה לא נעלמת - היא רק משנה צורה. ולכן, בממוצע ארוך טווח, כדור הארץ מחזיר לחלל בדיוק את אותה כמות אנרגיה  אותה הוא מקבל מהשמש, אחרת הוא היה מתחמם בלי סוף - וזה לא

הגרף מראה עולמות שונים לחלוטין: העולם של מחפשי הריגושים (אדום) והעולם של הלוחמים (כחול). 🔴 הקו האדום: הצנחן הספורטיבי הצנחן הספורטיבי, זה שקופץ בשביל הכיף בסופ"ש, מתחיל גבוה - ממש גבוה . לפי הגרף, הוא קופץ מגובה של כ-5,000 מטר הנפילה הגדולה:  שימו לב לשיפוע החד והארוך שנמשך כ-70 שניות. בפיזיקלית קוראים לזה מהירות סופית  (Terminal Velocity). כך, הצנחן נופל במהירות של כ-200 קמ"ש והמטרה היא למשוך את ה"נפילה החופשית" כמה שיותר זמן. הברקס:  בערך בשנייה ה-70, הקו "נשבר". זה הרגע

בעולם בו מחשבים כותבים קוד, מסכמים מאמרים ופותרים משוואות בשניות, אנו עדים לשינוי דרמטי בהגדרה של "אינטליגנציה". ידע גולמי הפך למוצר מדף זול ונגיש. עם זאת, יתרון אנושי שעדיין נותר רלוונטי – והופך לקריטי מיום ליום – הוא היכולת ללמוד מהר , להסתגל לשינויים ולרכוש מיומנויות חדשות ביעילות שיא. אלא שרובנו עדיין פועלים לפי "מערכת הפעלה" מיושנת. זה מה שאני עשיתי במשך שנים רבות - כי אף אחד לא לימד אותי אחרת. אנחנו מנסים ללמוד בשיטת ה"העמסה" או ה"דחיסה" – ניסיון להכניס לראש כמויות גדול

לפעמים שאלה אחת חושפת עולם ומלואו. בשנת 1977, אילן רמון, אז צעיר בן 23 עם מבט אל האופק, שלח מכתב לפרופ’ ישעיהו לייבוביץ’. הוא לא ביקש הרצאה בפילוסופיה, אלא מצפן לחיים: מהי תכלית האדם? האם יש ייעוד? ואיך מוצאים אותו? לייבוביץ’ השיב. התשובה שלו, כמו תמיד, הייתה חדה אך גם קרה ומרוחקת. האם היא באמת נותנת מענה לשאלות שצורבות בנפש של צעיר המחפש כיוון? הנה המכתב והתשובה. אחריהם — מחשבותיי על מה שנאמר, ועל מה שנשאר בחוץ. "פרופסור נכבד, מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן

אחת האנלוגיות המרתקות ששמעתי לאחרונה מגיעה ממפגש בין מדע לתנ״ך. ד"ר רוג'ר סהולט (Roger Seheult), רופא ומרצה מוערך, הציע בסוף פרק בפודקאסט The Diary of a CEO  רעיון יוצא דופן: מבנה התא הביולוגי דומה באופן מפתיע לתבנית בית המקדש (אוהל מועד) כפי שהיא מתוארת בספר שמות. ההשראה להקבלה הזו היא האיגרת אל הקורינתיים שבא שאול (פאולוס) כותב: "אינכם יודעים כי גופכם הוא מקדש של רוח הקודש אשר בכם ואשר קבלתם מאת אלוהים, ואינכם של עצמכם?" (קור' א, ז י"ט) נשמע דרמטי? נבחן את העובדות: לתא, יח