ללמוד וללמד במאה ה-21
הבלוג

. המזגן לא באמת מקרר ל-22 מעלות כשאתם מכוונים את המזגן ל-22, הוא לא מוציא אוויר בטמפרטורה של 22 מעלות. ברוב המזגנים הוא מקרר בערך באותה עוצמה עד שהחדר מגיע לטמפרטורה שביקשתם.הטרמוסטט הוא לא ״עוצמת קור״. הוא יותר כמו להמשיך או לעצור. מצב ״טורבו״ לא משנה את חוקי הפיזיקה ברוב המקרים, מצב טורבו לא גורם למזגן להוציא אוויר ״קר יותר״ בצורה קסומה. הוא בעיקר מעלה את מהירות המאוורר וגורם ליותר אוויר לעבור דרך היחידה בזמן קצר. יכול לעזור לפזר את הקור מהר יותר בחדר - לא להפוך את המזגן למ

לעיתים רבות בתרבות הפופולרית, עולם הדת והאמונה מוצגים כמערכת פרימיטיבית, דוגמטית, לא ביקורתית ומלאת סתירות. לפי זה, המאמין פשוט קיבל מערכת מוכנה מראש של עקרונות. הוא כמעט תמיד לא שואל, לא בודק, לא חושב. בניגוד גמור אליו, האדם החילוני ("החופשי") הינו עצמאי, ביקורתי, ובאופן כללי הרבה יותר מותאם למציאות, למדע ולכל מה שטוב ו-"מתקדם". האם זה באמת כך? אולי. אפשר גם להסתכל על זה בזווית שונה: ישנה גרסה נפוצה למדי של חילוניות מודרנית. גם לה יש אמונות יסוד, טאבו-ים מקודשים, איסורים, ש

מאז ומעולם פילוסופים הביטו בעולם וראו דבר שקשה להתעלם ממנו: העולם אינו כאוס. יש סדר במתמטיקה. יש חוקיות בתנועת הכוכבים. יש מבנה בטבע. יש הרמוניה במוזיקה ויש יכולת מוזרה של המוח האנושי להבין את כל זה. היוונים קראו לעיקרון שמאחורי סדר קוסמי זה: ״לוגוס״ (λόγος) אבל לוגוס לא היה רק ״מילה״. הוא היה גם היגיון, משמעות, תכלית, חוק פנימי. ההנחה הייתה שהמציאות אינה אוסף מקרי של אירועים, אלא קיום שיש בו מבנה שניתן לגלות. להבין. זו גם הסיבה שמילה זו ממשיכה להדהד עד היום: ביולוגיה היא חקר

הנה שאלה מרתקת עבור מי שמאמין באמיתות התנ"ך: האם שיבת עם ישראל לארצו אחרי קרוב לאלפיים שנות גלות היא אירוע היסטורי-פוליטי בלבד, או שיש בה גם ממד נבואי? לפני שנבדוק, הבהרה חשובה: אנו לא מזהים כל מהלך של מדינת ישראל עם רצון אות תוכנית אלוהית. המלחמות, ההחלטות המדיניות, הממשלות - כולם כפופים לאותה ביקורת מוסרית שהנביאים עצמם הפנו אל ישראל בכל הדורות. מצד שני, עצם שיבת העם לארצו, חידוש הריבונות, וחזרת ירושלים למרכז ההיסטוריה - כל אלה מתאימים, כפי שנראה, בצורה עמוקה ומפתיעה לדפוס

פעם, כדי לדעת משהו, היית צריך לחפש. לפתוח ספר. לשאול מישהו. להתאמץ קצת לפני שהתשובה הגיעה. היום הכול מופיע על המסך תוך שניות: הגדרה, הסבר, תקציר, טיעון, רקע היסטורי, מושג מדעי או דיון תיאולוגי. ועם AI, גם החיכוך האחרון כמעט נעלם - שואלים ומקבלים הסבר מלא. וכאן מתחילה האשליה. כי כשהמידע זול, אנחנו מתחילים לחשוב שגם ידע הוא זול. אבל ידע אמיתי אינו דבר שקראנו או למדנו לחזור עליו. ידע אמיתי הוא רעיון שעוכל. הוא נכנס פנימה, מתפרק, נספג, מתחבר, והופך לחלק אקטיבי במבנה הפנימי של המח

רוצה ללמוד משהו באמת? לא רק לקבל סיכום AI יפה, לקרוא אותו, להרגיש שהבנת - ולשכוח בעוד שעה. אלא לבנות ידע חדש, להבין איפה הוא יושב ביחס למה שאת.ה יודע.ת, לדעת להסביר אותו במילים שלך, ובעיקר - לדעת להשתמש בו בצורה יצירתית. אני רוצה! לכן יצרתי את "פיינמן" השם אינו מקרי. ריצ׳רד פיינמן, הפיזיקאי היהודי זוכה פרס נובל, היה ידוע לא רק בגלל הגאונות שלו, אלא בגלל צורת הלמידה וההסבר שלו. הוא לא הסתפק בזה שמשהו ״נשמע נכון״ או בזה שהוא יודע לחזור על מונחים מקצועיים. מבחינתו, אם אתה לא מסו

יום אחד מיקי מאוס נשאר לבד בבית הקוסם בסצנה ישנה מ״פנטזיה״ של דיסני (1940), שמרגישה פחות כמו אנימציה ויותר כמו נבואה על העידן שלנו. מיקי עייף מלסחוב דליים של מים הלוך וחזור, שוב ושוב - זו עבודה פיזית איטית, משעממת.. מהסוג שאף אחד לא רוצה לעשות. אז מיקי משתמש "בטכנולוגיה" של קוסמים: הוא חובש את כובע המאסטר, מזמן את כוחות הקסם ומעורר מטאטא לחיים! בהתחלה זה עובד מושלם, והמטאטא מתחיל לסחוב את המים במקומו. אין יותר מאמץ, אין יותר עבודה שחורה - מיקי פתר את הבעיה! זה החלום הטכנולוג

מה שמצחיק אותי הוא, לא שהבלש הצרפתי (הפנתר הוורוד) לא מצליח להגיד ״Hamburger״ במבטא אמריקאי, אלא שהוא באמת מנסה! המורה המסכנה חוזרת שוב ושוב... הוא מקשיב, מתאמץ, בטוח שהפעם ייצא נכון. וכאשר יוצא שוב אותו מבטא צרפתי הוא אפילו לא שם לב. ואז המורה הסבלנית מתחילה לאבד את זה. לא כי אין לה רצון טוב, אלא כי היא לא מסוגלת להבין איך הוא לא מבין. זה רגע של מבחן עד כמה את.ה באמת "מורה טוב.ה" פעם אמרתי לתלמידים שלי: "התפקיד שלכם זה להבין אותי. והתפקיד שלי זה להבין למה אתם לא מבינים אותי.

מקובל לחשוב על למידה כעל העברת מידע: המורה מסביר, התלמיד מקשיב, ואם ההסבר היה ברור - הלמידה התרחשה. אבל זו תמונה חלקית מאוד של מה שקורה במוח לומד. למידה עמוקה היא בנייה של דרך פנימית לארגן את המציאות. לא רק לדעת נוסחה - אלא להבין איזה סוג בעיה היא פותרת, מתי היא מתאימה, ומתי היא לא שייכת. לא להציב נתונים - אלא לראות כוחות, אילוצים, מערכות ושיווי משקל. לא רק להכיר מבנה טיעון - אלא להרגיש מתי רעיון לוגי עומד על הרגליים. בנייה כזו לא מתרחשת בעקבות הסבר בלבד. היא מתרחשת דרך חיכוך

פרופ. דוד פלוסר היה מן החוקרים החשובים ביותר במאה העשרים בחקר יהדות הבית השני, הברית החדשה וראשית הנצרות. הוא פעל באוניברסיטה העברית בירושלים, שלט בעולם רחב של מקורות יהודיים ונוצריים, וחיבר בין פילולוגיה, היסטוריה, ספרות חז״ל, מגילות מדבר יהודה והבשורות. תרומתו הגדולה לא הייתה רק בעוד פרט מחקרי, אלא בשינוי נקודת המבט: הוא לימד שאי אפשר להבין את הברית החדשה, ובוודאי לא את ישוע, בלי לקרוא אותם בתוך העולם היהודי שמתוכו נולדו. במובן זה, פלוסר עשה דבר שאי אפשר להפריז בחשיבותו: הו

קראתי על חוקרת שבדקה סקרנות בכיתות יסוד ושמעה מורה אומרת לילד סקרן: ״אני לא יכולה לענות על שאלות עכשיו. עכשיו זמן ללמוד.״ זה נשמע כמו בדיחה עצובה - ילד שאל שאלה אמיתית, לא כדי להפריע, לא כדי למשוך תשומת לב, לא כדי לברוח מהשיעור. הוא שאל כי משהו בתוכו נדלק, והתגובה הייתה: עכשיו לא. עכשיו לומדים. שימו לב להיפוך: השאלה, שהיא אולי הצורה הטהורה ביותר של למידה, הפכה להפרעה ללמידה! היינו רוצים ללמד ילדים לשאול, לברר, לבדוק, להבין - אבל במקרים רבים מדי, בית הספר עושה את ההפך. לא כי ה

הייתה לי לאחרונה סדנה שבה פשוט אי אפשר היה להתחיל ללמד. תלמידים צועקים, נכנסים ויוצאים, שקועים בטלפונים. אפס קשב. אפס מוטיבציה. משהו קיצוני. לצערי ביטלתי את הסדנה. אבל כאשר ניתחתי את מה שהיה שם, הגעתי למסקנה שאפשר היה לעשות זאת אחרת. לא בטוח שהייתי מצליח להציל את הכול. לפעמים המציאות באמת חזקה מהתכנון או מהיכולת של המורה. אבל כן הבנתי משהו חשוב: הבעיה לא הייתה רק ״משמעת״. הבעיה הייתה שניסיתי להתחיל שיעור לפני שנוצרה בכלל אפשרות להתחיל שיעור. וזו נקודה שמורים מכירים היטב הגם ש

לפני שאתה מתחיל באמת, אתה יכול להאמין כמעט בכל דבר על עצמך. שאתה מוכשר מאוד. שיש בך פוטנציאל עצום. שיש משהו מיוחד בתוכך שרק מחכה לרגע הנכון. האשליה נעימה... ואז אתה מתחיל. יושב לכתוב. מתחיל פרויקט. מנסה להפוך רעיון למציאות. והאשליה קורסת עליך. האדם שדמיינת שהוא אתה, פוגש את האדם שבאמת מסוגל לייצר משהו עכשיו. הפנטזיה פוגשת את הדף - הגאונות המדומיינת פוגשת משפט עקום, מבנה חלש, ביצוע בינוני. זה כואב. אולי זו אחת הסיבות לכך שאנחנו דוחים דברים חשובים. כל עוד לא התחלנו, אפשר להמשיך

הבעיה היא לא שבית הספר שכח ללמד את שייקספיר. הבעיה היא שבית הספר לא יודע איך שייקספיר למד. אנחנו רגילים לחשוב שחינוך טוב הוא עניין של תוכן: מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, מדעים, תנ״ך. כמה חומר הספקנו. כמה יחידות. כמה פרקים. כמה תלמידים עברו מבחן. נראה שאנחנו "מתקדמים" אבל המצב בפועל לפעמים הפוך. במשך מאות שנים חינוך לא התחיל בשאלה ״איזה חומר צריך לדעת״ אלא בשאלה מהותית יותר: איך בונים אדם שיודע לחשוב? שייקספיר לא גדל בתוך בית ספר נעים במיוחד. להיפך. בית הספר האליזבתני היה קשוח, א

תלמידים לא צריכים עוד סיכום לקראת מבחן. הם צריכים משהו אחר: מישהו שיישב לידם בזמן שהם פותרים, יראה איפה הם נתקעים, ולא ייתן להם לברוח לתשובה סופית בלי דרך. וזו נקודה שמורים לפיזיקה מכירים היטב. בפיזיקה, התשובה המספרית היא לא כל הסיפור - לרוב היא החלק הפחות חשוב. הדרך היא הסיפור: הגדרת משתנים, תרשים כוחות, נוסחה לפני הצבה, בידוד אלגברי, יחידות, והבנה מה בכלל קורה במערכת. תלמיד יכול להגיע למספר נכון כמעט במקרה ועדיין לא להבין פיזיקה. מאידך, תלמיד אחר יכול לא להגיע לפתרון, אבל ל

דני אבדיה לא מעניין רק כי הוא ישראלי ב-NBA. הוא מעניין כי הסיפור שלו חושף משהו עמוק על הדרך שבה אנחנו מזהים כישרון - ובעיקר על הדרך שבה אנחנו מפספסים אותו. אבדיה הגיע ל-NBA כהבטחה גדולה. שחקן ישראלי שנבחר במקום התשיעי בדראפט 2020 על ידי וושינגטון, אחרי שכבר בגיל צעיר שיחק מול בוגרים במכבי תל אביב והפך לאחד הכישרונות הבולטים באירופה. הוא היה גבוה, חכם, ורסטילי, עם יכולת נדירה יחסית לשחקן בגודל שלו: להוביל כדור, למסור, לשמור על כמה עמדות, לקרוא מצבים, ולהיות חלק פעיל כמעט מכל פ

הבעיה עם ״מורה AI פרטי לכל תלמיד״ אינה שהרעיון מופרך. להפך. הוא מפתה מאוד דווקא מפני שהוא נשמע כל כך הגיוני. תלמיד מתקשה? ה-AI יסביר שוב. תלמיד מתקדם מהר? ה-AI יאתגר אותו. תלמיד מתבייש לשאול שאלה בכיתה? ה-AI יהיה סבלני, זמין, לא שיפוטי, ויחזור על ההסבר כמה פעמים שצריך. על הנייר, זה כמעט חלום חינוכי: מורה פרטי לכל ילד, בכל רגע, בכל רמה, בכל שפה, בלי עייפות ובלי מגבלות מערכת. אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה. כי הרבה מהחזון הזה נשען על הנחה אחת, סמויה אך חזקה מאוד: שלמידה היא בעיקר ה

אנחנו לא צריכים שילדי ישראל יהיו הכי טובים ב-ChatGPT משרד החינוך רוצה ללמד תלמידים AI, וזה טוב. הבעיה היא שהוא מדבר על AI כעל עוד כלי שצריך ללמוד להפעיל. ״אני רוצה שתלמידי ישראל יהיו הכי טובים ב-ChatGPT וב-Claude״, אמר לאחרונה ראש הממשלה. אני מאמין שהכוונה טובה, ומערכת חינוך שלא תתייחס לבינה מלאכותית תפקיר את תלמידיה לעולם המשתנה במהירות. אבל דווקא בגלל שהנושא חשוב, צריך לדייק. כי המשפט הזה, על אף שהוא נשמע מתקדם, חושף בלבול עמוק. אוריינות AI אינה היכולת להיות טוב בצ׳אטבוט מס

מאז 2022 מופצות ברשת רשימות מפורטות של מדענים שמתו או נעלמו - לעיתים עם רמיזה לדפוס אפל: פיזיקאים גרעיניים, חוקרי היתוך, אנשי אווירונאוטיקה. אנשים אינטליגנטיים שאלו בצדק: מה קורה כאן?! אבל האמת לעיתים מגיעה לא ממודיעין חשאי אלא מסטטיסטיקה בסיסית. ואם מרחיבים רגע את המבט, אפשר ללמוד מזה משהו עמוק יותר על איך המוח שלנו עובד, איך מודלי שפה עובדים, ועל סוג של זהירות אינטלקטואלית שהעידן הזה דורש. הבעיה הראשונה: 13 מתוך כמה? כשאומרים ״13 מדענים״, המספר נשמע דרמטי. אבל בלי מכנה, מספ