top of page
ללמוד וללמד במאה ה-21
הבלוג
איפה נמצא המספר 7
תחשבו רגע על המספר 7. איפה הוא נמצא? האם אפשר לגעת בו? לשקול אותו? לשים במעבדה מתחת למיקרוסקופ? ברור שלא. אין שום דבר פיזי במספר 7. ועדיין, אף אחד מאיתנו לא יטען ש-7+5=12 זו רק "דעה אישית" או המצאה שרירותית של בני אדם. גם אם כל האנושות תיעלם מחר, עובדה זו תישאר נכונה בדיוק באותה מידה. כאן מתחילה תעלומה שמטרידה מדענים ופילוסופים כבר מאות שנים: מצד אחד, החומר: התפיסה המדעית הרווחת (מטריאליזם) טוענת שכל מה שקיים בעולם עשוי מחומר ואנרגיה בלבד. מצד שני, המתמטיקה: חוקים ומושגים מתמ
איך לפסל את העתיד
הזמן הוא ממד ממשי. לא רק מטאפורה ולא רק רעיון פילוסופי. בתורת היחסות של איינשטיין, הזמן והמרחב שזורים יחד במבנה אחד: מרחב-זמן. כל עצם פיזי לא רק תופס מקום בשלושה ממדים. יש לו גם היסטוריה בזמן. הגוף שלך, הכיסא שאתה יושב עליו, כוס הקפה שעל השולחן - לכל אחד מהם יש מעין מסלול בתוך מרחב-זמן. במובן הזה, איננו רק יצורים תלת-ממדיים המתקדמים מרגע לרגע. אפשר לתאר אותנו גם כישויות ארבע-ממדיות, הנפרשות מן העבר אל העתיד. זה נשמע מופשט מאוד. אבל אולי יש לזה משהו לומר גם על הדרך שבה אנחנו מ
למה המוח צריך WOW לפני ה-HOW
אם אנשים מאבדים עניין עוד לפני שהגעתם לרעיון המרכזי, ייתכן שהבעיה אינה בתוכן. ייתכן שהבעיה היא בסדר. רוב השיעורים וההרצאות מתחילים בהסבר: הגדרות, רקע, פרטים. אנחנו נותנים לקהל את ה-HOW ומקווים שבהמשך הוא יבין למה זה בכלל חשוב. ״קודם WOW, אחר כך HOW״ הופך את הסדר. ה-WOW הוא הרגע שמעורר סקרנות: שאלה מפתיעה, סתירה, סיפור או הדגמה. ה-HOW הוא ההסבר שמגיע אחריו. העיקרון פשוט: קודם גורמים לאנשים לרצות לדעת. אחר כך מלמדים. הגעתי לרעיון הזה אחרי שנים של צפייה בשיעורים מצליחים ונכשלים.
האמת שבחוץ והאמת שבפנים
״האם אלוהים קיים?״ שאלה מוכרת ודי חבוטה משימוש. זהירות, חפירה בדרך: מה פירוש ״קיים״? האם רק מה שניתן לראות, למשש או למדוד קיים? אם כן, אנחנו מניחים מראש שהמציאות כולה חומרית. אבל זו אינה מסקנה מדעית אלא הנחה פילוסופית. קצת פיזיקה בפיזיקה מדברים על אלקטרונים, שדות וכוחות גם כאשר איננו ״רואים״ אותם במובן הרגיל, אנו מסיקים את קיומם מתוך ההשפעות שלהם ומתוך יכולתם להסביר ולחזות תופעות. גם המושג הבסיסי ״כוח״ אינו פשוט כפי שנדמה: האם הוא ״דבר״ שקיים, או דרך מתמטית לתאר כיצד גופים מ
אלוהים זה חבר דמיוני לאנשים חלשים
אלכס (כבן 40) ישב על ספסל בשדרות רוטשילד עם כוס קפה בידו. תל אביב ביולי, אחר הצהריים חם ולח. נבו (כבן 35) ליד דוכן קטן שעליו שלט: ״בואו נדבר על אלוהים״. רואה את אלכס מסתכל בחיוך, וניגש אליו: אלכס: זה אמיתי? נבו: לגמרי. אלכס: תקשיב אחי, אני לא מאמין באלוהים. נראה לי שכל העניין הזה הוא סוג של חבר דמיוני למבוגרים. נבו: יכול להיות שאני טועה. אלכס הרים גבה. אלכס: לא תשובה שהייתי מצפה ממאמין. נבו: למה לא? אני אדם. אני יכול לטעות. השאלה היא אם גם אתה יכול. אלכס: ברור. נבו: מצוין. אז
למה לא כדאי לעבור נתיב בפקק
איילון פקוק. אתה בנתיב האמצעי, לא זז. מימין ומשמאל מכוניות גולשות. עצבים. אחרי חמש דקות אתה נשבר, מאותת, נדחק שמאלה. וא הנתיב שעברת אליו נעצר והנתיב שעזבת מתחיל לזרום. מזל רע? אולי ואולי גילית משהו על הפיזיולוגיה של המוח. אשליית הנתיב המהיר מחקר מ-1999 שפורסם ב-Nature בדק בדיוק את זה. התוצאה: כשאתה עוקף מכוניות אתה בקושי מביט אליהן. אבל כשעוקפים אותך, אוהו, אתה מביט בהן ישר. כידוע תסכול נחרט חזק יותר. כמה פעמים הנתיבים האחרים היו תקועים ושלך פתוח? מלא. אבל אתה זוכר את הפעם ש
רעיון יווני עתיק שישדרג לכם את הפרזנטציה
ביקשתי מקלוד לבדוק את המסגרת שאני בונה כבר יותר משני עשורים: קודם WOW. אחר כך HOW. קודם לעורר עניין. אחר כך להסביר. (או בגרסה הפחות אקדמית: קודם תרגש, אחר כך תקשקש.) ואז, כמעט בדרך אגב, המלאכותי הזה כתב: ״זה בעצם המשולש הרטורי של אריסטו - אתוס, פאתוס ולוגוס״. לא שאלתי על אריסטו. שאלתי על הוראה. אז הלכתי לבדוק. המסקנה: אריסטו קלע בול. לפני 2,400 שנה. הבעיה שהיוונים ניסו לפתור אריסטו לא כתב ספר עזרה עצמית. הוא כתב עבור אנשים שנדרשו לעמוד באסיפה האתונאית ולשכנע אולם מלא אזרחים ל
המרכיב הסודי בכל הרצאת טד שראית
שלוש הרצאות שונות, אותו מבנה צפיתי שוב בהרצאה של ג׳יל טיילור על השבץ המוחי שעברה. זו הייתה אולי הפעם השלישית, ובעיקר נתתי לה להתנגן ברקע. ואז הפסקתי להקשיב למה שהיא אומרת, והתחלתי לשים לב למה שהיא עושה. אחר כך פתחתי עוד שתי הרצאות - של סיימון סינק ושל איימי קאדי. על הנייר אין ביניהן שום קשר. מדעי המוח. מנהיגות. פסיכולוגיה חברתית. ובכל זאת, שלושתן מתחילות באותו מהלך. הבמה הטובה בעולם לדוברים. שמונה-עשרה דקות לכל הרצאה. ומה שמדליק את ההרצאות האלה אינו רק איכות התוכן - מרשימה כ
חמש עובדות פחות ידועות על מזגנים
. המזגן לא באמת מקרר ל-22 מעלות כשאתם מכוונים את המזגן ל-22, הוא לא מוציא אוויר בטמפרטורה של 22 מעלות. ברוב המזגנים הוא מקרר בערך באותה עוצמה עד שהחדר מגיע לטמפרטורה שביקשתם.הטרמוסטט הוא לא ״עוצמת קור״. הוא יותר כמו להמשיך או לעצור. מצב ״טורבו״ לא משנה את חוקי הפיזיקה ברוב המקרים, מצב טורבו לא גורם למזגן להוציא אוויר ״קר יותר״ בצורה קסומה. הוא בעיקר מעלה את מהירות המאוורר וגורם ליותר אוויר לעבור דרך היחידה בזמן קצר. יכול לעזור לפזר את הקור מהר יותר בחדר - לא להפוך את המזגן למ
הסיפור שהיא זכרה - והשיעור שאבד
היא זכרה את הסיפור כמעט מילה במילה. אבל לא את מה שרציתי ללמד. לפני כמה שנים פגשתי תלמידה לשעבר. ״אני עדיין זוכרת את הסיפור שסיפרת לנו״, היא אמרה. ואז היא התחילה לספר אותו. היא זכרה את הפתיחה, את המתח, את התפנית. אפילו את המשפט המדויק שבו השתמשתי כדי לסגור את הסיפור. למשך ארבע שניות בערך הרגשתי מוחמא מאוד. ואז שאלתי את שאלת ההמשך המתבקשת: ״תזכירי לי מה הסיפור הזה נועד ללמד?״ היא עצרה. ניסתה באמת להיזכר ולא הצליחה. הסיפור נשאר. השיעור שהיה אמור לעבור דרכו - נעלם. ה-WOW עבד. ה-H
עשרת הדברות של הדת החילונית
לא פעם בתרבות הפופולרית, עולם הדת והאמונה מוצגים כמערכת פרימיטיבית, דוגמטית, לא ביקורתית ומלאת סתירות. לפי זה, המאמין פשוט קיבל מערכת מוכנה מראש של עקרונות. הוא מוצג כמי שלא שואל, לא בודק, ולא מנסה לערער על תפיסות היסוד של אמונותו. בניגוד גמור אליו, האדם החילוני ("החופשי") הינו עצמאי, ביקורתי, ובאופן כללי הרבה יותר מותאם למציאות, למדע ולכל מה שטוב ו-"מתקדם". האם זה באמת כך? אולי. אפשר גם להסתכל על זה בזווית שונה: ישנה גרסה נפוצה למדי של חילוניות מודרנית. גם לה יש אמונות יסוד
מהו (או מיהו) הלוגוס
מאז ומעולם פילוסופים הביטו בעולם וראו דבר שקשה להתעלם ממנו: העולם אינו כאוס. יש סדר במתמטיקה. יש חוקיות בתנועת הכוכבים. יש מבנה בטבע. יש הרמוניה במוזיקה ויש יכולת מוזרה של המוח האנושי להבין את כל זה. היוונים קראו לעיקרון שמאחורי סדר קוסמי זה: ״לוגוס״ (λόγος) אבל לוגוס לא היה רק ״מילה״. הוא היה גם היגיון, משמעות, תכלית, חוק פנימי. ההנחה הייתה שהמציאות אינה אוסף מקרי של אירועים, אלא קיום שיש בו מבנה שניתן לגלות. להבין. זו גם הסיבה שמילה זו ממשיכה להדהד עד היום: ביולוגיה היא חקר
נבואות התנ"ך וישראל המודרנית
הנה שאלה מרתקת עבור מי שמאמין באמיתות התנ"ך: האם שיבת עם ישראל לארצו אחרי קרוב לאלפיים שנות גלות היא אירוע היסטורי-פוליטי בלבד, או שיש בה גם ממד נבואי? לפני שנבדוק, הבהרה חשובה: אנו לא מזהים כל מהלך של מדינת ישראל עם רצון אות תוכנית אלוהית. המלחמות, ההחלטות המדיניות, הממשלות - כולם כפופים לאותה ביקורת מוסרית שהנביאים עצמם הפנו אל ישראל בכל הדורות. מצד שני, עצם שיבת העם לארצו, חידוש הריבונות, וחזרת ירושלים למרכז ההיסטוריה - כל אלה מתאימים, כפי שנראה, בצורה עמוקה ומפתיעה לדפוס
למידה אמיתית בעידן המידע הזול
פעם, כדי לדעת משהו, היית צריך לחפש. לפתוח ספר. לשאול מישהו. להתאמץ קצת לפני שהתשובה הגיעה. היום הכול מופיע על המסך תוך שניות: הגדרה, הסבר, תקציר, טיעון, רקע היסטורי, מושג מדעי או דיון תיאולוגי. ועם AI, גם החיכוך האחרון כמעט נעלם - שואלים ומקבלים הסבר מלא. וכאן מתחילה האשליה. כי כשהמידע זול, אנחנו מתחילים לחשוב שגם ידע הוא זול. אבל ידע אמיתי אינו דבר שקראנו או למדנו לחזור עליו. ידע אמיתי הוא רעיון שעוכל. הוא נכנס פנימה, מתפרק, נספג, מתחבר, והופך לחלק אקטיבי במבנה הפנימי של המח
מאפס למאה - ללמוד עם פיינמן
רוצה ללמוד משהו באמת? לא רק לקבל סיכום AI יפה, לקרוא אותו, להרגיש שהבנת - ולשכוח בעוד שעה. אלא לבנות ידע חדש, להבין איפה הוא יושב ביחס למה שאת.ה יודע.ת, לדעת להסביר אותו במילים שלך, ובעיקר - לדעת להשתמש בו בצורה יצירתית. אני רוצה! לכן יצרתי את "פיינמן" השם אינו מקרי. ריצ׳רד פיינמן, הפיזיקאי היהודי זוכה פרס נובל, היה ידוע לא רק בגלל הגאונות שלו, אלא בגלל צורת הלמידה וההסבר שלו. הוא לא הסתפק בזה שמשהו ״נשמע נכון״ או בזה שהוא יודע לחזור על מונחים מקצועיים. מבחינתו, אם אתה לא מסו
שוליית הקוסם וסכנת הבינה המלאכותית
יום אחד מיקי מאוס נשאר לבד בבית הקוסם בסצנה ישנה מ״פנטזיה״ של דיסני (1940), שמרגישה פחות כמו אנימציה ויותר כמו נבואה על העידן שלנו. מיקי עייף מלסחוב דליים של מים הלוך וחזור, שוב ושוב - זו עבודה פיזית איטית, משעממת.. מהסוג שאף אחד לא רוצה לעשות. אז מיקי משתמש "בטכנולוגיה" של קוסמים: הוא חובש את כובע המאסטר, מזמן את כוחות הקסם ומעורר מטאטא לחיים! בהתחלה זה עובד מושלם, והמטאטא מתחיל לסחוב את המים במקומו. אין יותר מאמץ, אין יותר עבודה שחורה - מיקי פתר את הבעיה! זה החלום הטכנולוג
איך לבטא המבורגר
מה שמצחיק אותי הוא, לא שהבלש הצרפתי (הפנתר הוורוד) לא מצליח להגיד ״Hamburger״ במבטא אמריקאי, אלא שהוא באמת מנסה! המורה המסכנה חוזרת שוב ושוב... הוא מקשיב, מתאמץ, בטוח שהפעם ייצא נכון. וכאשר יוצא שוב אותו מבטא צרפתי הוא אפילו לא שם לב. ואז המורה הסבלנית מתחילה לאבד את זה. לא כי אין לה רצון טוב, אלא כי היא לא מסוגלת להבין איך הוא לא מבין. זה רגע של מבחן עד כמה את.ה באמת "מורה טוב.ה" פעם אמרתי לתלמידים שלי: "התפקיד שלכם זה להבין אותי. והתפקיד שלי זה להבין למה אתם לא מבינים אותי.
המחסום הרגשי בפני בינה מלאכותית
מקובל לתפוס למידה כתהליך של העברת מידע: המורה מסביר, התלמיד מקשיב, ואם ההסבר היה ברור - הלמידה התרחשה. אבל זו תמונה חלקית מאוד של מה שקורה במוח לומד. למידה עמוקה היא בנייה של דרך פנימית לארגן את המציאות. לא רק לדעת נוסחה - אלא להבין איזה סוג בעיה היא פותרת, מתי היא מתאימה, ומתי היא לא שייכת. לא רק להציב נתונים אלא לראות כוחות, אילוצים, מערכות ושיווי משקל. לא רק להכיר מבנה טיעון אלא להרגיש מתי רעיון לוגי עומד על הרגליים. הבנייה כזו לא יכולה להיות תוצר של הסברים בלבד. היא מתרחש
דוד פלוסר וישוע היהודי
פרופ. דוד פלוסר היה מן החוקרים החשובים במאה העשרים בחקר יהדות הבית השני, הברית החדשה וראשית הנצרות. הוא פעל באוניברסיטה העברית בירושלים, שלט בעולם רחב של מקורות יהודיים ונוצריים, וחיבר בין פילולוגיה, היסטוריה, ספרות חז״ל, מגילות מדבר יהודה והבשורות. תרומתו הגדולה לא הייתה בעוד פרט מחקרי, אלא בשינוי נקודת המבט: הוא לימד שאי אפשר להבין את הברית החדשה, ובוודאי לא את ישוע, בלי לקרוא אותם בתוך העולם היהודי שמתוכו נולדו. במובן זה, פלוסר עשה דבר שאי אפשר להפריז בחשיבותו: הוא החזיר א
להחזיר את הסקרנות
קראתי על חוקרת שבדקה סקרנות בכיתות יסוד ושמעה מורה אומרת לילד סקרן: ״אני לא יכולה לענות על שאלות עכשיו. עכשיו זמן ללמוד.״ זה נשמע כמו בדיחה עצובה - ילד שאל שאלה אמיתית, לא כדי להפריע, לא כדי למשוך תשומת לב, לא כדי לברוח מהשיעור. הוא שאל כי משהו בתוכו נדלק, והתגובה הייתה: עכשיו לא. עכשיו לומדים. שימו לב להיפוך: השאלה, שהיא אולי הצורה הטהורה ביותר של למידה, הפכה להפרעה ללמידה! היינו רוצים ללמד ילדים לשאול, לברר, לבדוק, להבין - אבל במקרים רבים מדי, בית הספר עושה את ההפך. לא כי ה
bottom of page