המרד נגד החסד - על שאול ודוד

הטרגדיה של המלך הראשון והתקווה האחרונה

אם נקלף את השכבות הדתיות וההיסטוריות ונשאל את הישראלי הממוצע – החילוני, המסורתי, הלוחם – מי הוא המלך המקראי שדמותו מהדהדת בתוכו, התשובה תהיה, כמעט תמיד, שאול. לא דוד.

שאול הוא "אנחנו". הוא האב-טיפוס של ה"צבר": גבוה, חזק, שורשי, איש האדמה משבט בנימין, צנוע ("נחבא אל הכלים") ופרגמטי. שאול הוא הטרגדיה של האדם המנסה לשרוד במציאות בלתי אפשרית, מול אויבים מבחוץ (פלשתים) ומול דרישות דתיות בלתי מתפשרות מבפנים (שמואל).

המשוררים העבריים המודרניים, מטשרניחובסקי ועד אלתרמן, אימצו את שאול אל ליבם בדיוק משום שהוא מייצג את המאבק האנושי ההרואי נגד גורל שרירותי.

לעומתו, דוד נתפס לעיתים קרובות כדמות "חלקלקה". הפוליטיקאי המתוחכם, זה שיודע לברוח, זה שחוטא בבת-שבע ויוצא נקי, זה ששר שירים בזמן שהחרבות מתהפכות.

אך בדיוק בפער הזה – בין האהדה הטבעית שלנו לשאול לבין הבחירה האלוהית הבלתי-מובנת בדוד – טמון הסוד העמוק ביותר של התיאולוגיה המקראית, ושל הקושי היהודי-היסטורי לקבל את הבשורה. זהו לא רק סיפור על שני מלכים; זהו סיפור על שתי תפיסות עולם: הדת האנושית המבקשת להצדיק את עצמה באמצעות מעשים, מול החסד האלוהי המבקש לברוא לב חדש.

שאול והפוליטיזציה של הברית: כשאלוהים הופך לכלי

הדרמה מתחילה בבקשה הגורלית בפרק ח' של ספר שמואל א'. העם דורש:

"שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמ"א ח, 5).

נשים לב לכך, שהחטא כאן אינו הרצון במלך כשלעצמו (שהרי התורה כבר צפתה זאת בספר דברים), אלא הרצון להיות "ככל הגויים". ישראל מאסו במעמד הייחודי של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – מעמד של משפחה אלוהית המונהגת ישירות על ידי האב השמימי – וביקשו להמיר את הברית (Covenant) בחוזה מדיני (Contract). הם רצו ביטחון מוסדי, צבא קבע, ומנהיג שאפשר לראות בעיניים.

שאול הוא ההתגשמות המושלמת של הפנטזיה הזו. הכתוב מתאר אותו בהתפעלות פיזית:

"בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם"  (שמ"א ט, 2).

שאול הוא איש המעשה. כשנחש העמוני מאיים, שאול לא מחכה. הוא לוקח צמד בקר, מנתח אותם ושולח מסר גיוס חד משמעי. הוא מציל את יבש גלעד. הציונות, במובנים רבים, היא תנועה "שאולית" מבורכת. היא קמה מתוך הכרח לקחת גורל לידיים, להפסיק לחכות לנס ולפעול בכוח הזרוע להצלת העם.

אולם, הטרגדיה נחשפת בגלגל (שמ"א יג). שאול ממתין לשמואל שבעה ימים לפני היציאה לקרב. העם מתחיל להתפזר. הפחד משתלט. שאול מחליט להקריב את העולה בעצמו. כשהנביא מגיע, שאול מסביר:

"כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי... וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי יְהוָה לֹא חִלִּיתִי, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה" (שמ"א יג, 11-12).

אפשר לראות ברגע זה כישלון בהבנת מהות ה"בן". שאול מתייחס לאלוהים כאל כוח שיש "לשחד" או "להפעיל" באמצעות טקס דתי כדי לקבל ניצחון צבאי. זוהי דת של חרדה ושל שליטה. שאול מקריב קורבן, אך הוא אינו כהן ואינו בן הבוטח באביו; הוא פוליטיקאי המשתמש בדת כדי ללכד את השורות. הכישלון של שאול הוא הניסיון לבסס את הביטחון הלאומי על המעשה האנושי (הטקסי והצבאי) במקום על הציות המוחלט למילה האלוהית. עבור שאול, הברית היא אמצעי; המטרה היא הממלכה.

הפרקליטות של חז"ל: ההגנה על שאול והרתיעה מהחסד

כדי להבין מדוע המודל השאולי כה מושרש בתודעה היהודית, עלינו להקשיב לקולם של חז"ל .

הספרות הרבנית חושפת אי-נחת בולטת, כמעט מחאה, כנגד גזר הדין הקשה שהוטל על שאול בהשוואה לסלחנות שזכה לה דוד.

בתלמוד הבבלי (מסכת יומא כ"ב, ע"ב) מופיעה קביעה מפתיעה:

"אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [כמה לא חולה ולא מרגיש אדם שאדונו מסייע לו]. שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו."

רב הונא מתלונן על אי-הצדק: שאול חטא חטא אחד בלבד (אי-השמדת עמלק) ומיד איבד את המלוכה. לעומתו, דוד חטא בשני חטאים חמורים (אוריה ובת-שבע, והמפקד) ולא איבד את המלוכה. חז"ל אף מרחיקים לכת ומתארים את שאול כצדיק גמור: "בן שנה שאול במלכו – כבן שנה, שלא טעם טעם חטא" (שם).

כיצד ייתכן שהמלך שפנה לבעלת האוב ורדף את דוד מתואר כמי ש"לא טעם טעם חטא"?!

התשובה טמונה בתפיסת העולם של "תורת המעשים" (Works Righteousness). בעיני חז"ל, שאול הוא המודל ליהודי ההלכתי. הוא צנוע, הוא מקפיד על טקסים, והוא נלחם את מלחמות ה'. חטאו בעמלק נתפס כמעידה נקודתית, אולי אפילו מתוך "רחמים מופרזים". בעיניים אנושיות הבוחנות מאזן של זכויות וחובות, שאול הוא דמות מופתית שנעשה לה עוול.

לעומת זאת, דוד מאתגר את המערכת. הוא עובר עבירות שדינן מוות. כדי ליישב את הסתירה, חז"ל נאלצים לעיתים "לנקות" את דוד ולטעון שלא באמת חטא (כמו באמרה: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שבת נ"ו ע"א), כדי שיוכל להישאר במעמד של צדיק בזכות מעשיו.

האהדה לשאול היא מנגנון הגנה נגד מושג החסד. הלב הדתי זועק:

"זה לא פייר!". ובזעקה הזו, הוא בוחר שוב ושוב בשאול.

דוד והשערורייה של החסד: המלך הכוהן

אך הבחירה האלוהית מתעלמת מההיגיון האנושי של "זכויות".

דוד נכנס לסיפור כדמות שולית, "אדמוני עם יפה עיניים", אך הוא נושא בשורה מהפכנית.

בעוד ששאול מנסה לבנות מלוכה פוליטית, דוד מכונן, "ממלכה ליטורגית". הפעולה הראשונה המשמעותית של דוד אינה כיבוש, אלא העלאת ארון הברית לירושלים (שמ"ב ו'). דוד רוקד לפני הארון, לבוש אפוד בד (לבוש כהונה), תוך שהוא "מבזה" את כבודו המלכותי בעיני מיכל בת-שאול. מיכל, המייצגת את הריחוק והכבוד השאולי, בזה לו. אך דוד מבין שהוא משרת את המלך האמיתי.

המבחן האולטימטיבי הוא הנפילה. דוד נואף ורוצח. על פי תורת משה, אין קורבן לכפרה על חטאים אלו ("מות יומת הנואף והנואפת"). דוד, תיאורטית, הוא "מת מהלך".

וכאן מתרחש הנס. כשנתן הנביא מעמת אותו, דוד לא מתרץ (כמו שאול שאמר "העם חמל על הצאן"). דוד אומר שתי מילים: "חָטָאתִי לַיהוָה" (שמ"ב יב, 13).

בתהילים נ"א, דוד חושף תיאולוגיה חדשה:

"כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה... זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, 18-19).

דוד מבין ששום מעשה דתי לא יציל אותו. רק החסד הבלתי מותנה של הברית.

דוד נשען על שבועת האמונים של אלוהים, ולא על ביצועיו כמלך. זוהי "שערוריית החסד": ההבנה שהאדם האהוב ביותר על אלוהים הוא לא המושלם, אלא זה שיודע שהוא פשוט רגל לחלוטין בלעדיו.

שורש המרד: בר-אבא כמשל

שאול השליח (פאולוס), שנקרא על שמו של המלך הראשון משבטו והכיר היטב את "צדקת המעשים", זיהה את הבעיה הזו בדיוק רב:

"בַּאֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וּבִקְשׁוּ לְהָקִים אֶת צִדְקַת עַצְמָם,

לֹא נִכְנְעוּ לְצִדְקַת הָאֱלֹהִים." (רומים י, 3).

המילה "נכנעו" היא המפתח.

דרכו של שאול המלך היא דרך של הישג וכוח. דרכו של דוד – ושל המשיח – היא דרך של כניעה וקבלה.

הבחירה ההיסטורית הזו הגיעה לשיא בחצר פילאטוס. העם נדרש לבחור בין שני "בנים":

• ישוע מנצרת: בן-דוד, מלך רוחני, מוכה ושותק, המציע כפרה אך נראה חלש מול רומא.

• ישוע בר-אבא: (בארמית: "בן האב"). מורד, סיקרי, איש מעשה שלחם ברומאים והרג חייל. הוא היה גלגול מודרני של שאול המלך.

• 
  

הצעקה "אֶת בַּר-אַבָּא!" (מרקוס טו, 11) לא הייתה טעות רגעית. היא הייתה חזרה מדויקת על חטא שמואל א' פרק ח'. העם בחר שוב ב"מלך ככל הגויים" – במנהיג הכוחני, בפתרון הפוליטי, בחרב. העדפנו את הרוצח שמבטיח חירות לאומית על פני המושיע שמבטיח חירות רוחנית.

העדפנו את שאול על פני דוד.

מבט לאחרית הימים: קריסת הפיגום

ההיסטוריה שלנו מאז ועד היום היא מסע כואב של ניסיון להחזיק את המלכות ה"שאולית". בנינו מדינה לתפארת, צבא חזק, וכלכלה משגשגת. זהו נס גלוי, וזהו ה"פיגום" שעליו נבנה הבית.

אלוהים משתמש ב"רוח שאול" ובציונות המעשית כדי לשמר פיזית את העם.

אך שאול המלך סיים את חייו בייאוש, בניתוק מאלוהים ("וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה"), ובנפילה על חרבו. זהו תמרור אזהרה.

הכוח האנושי, המדינה והדת הממוסדת – סופם להגיע למבוי סתום אם הם מנותקים מלב הברית.

החזון האסכטולוגי (של אחרית הימים) צופה משבר שבו הביטחון העצמי הישראלי יישבר. הנביא זכריה מתאר את הרגע שבו הפיגום יוסר, והאמת תתגלה:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ"

(זכריה יב, 10).

שימו לב: "רוח חן". הגאולה האחרונה היא חזרה אל עקרון החסד הדוידי!

ברגע המשבר, ישראל תביט אל זה ש"דקרו" – זה שדחו לטובת בר-אבא –

ותבין שהניסיון להיות "ככל הגויים" נכשל.

הגאולה תבוא רק כאשר נסכים לוותר על השריון של שאול, ולאמץ את הלב השבור של דוד הלב שמוכן לקבל מלך שהוכתר לא בכתר זהב, אלא בכתר קוצים, ושמלכותו היא ברית נצח של אהבה.