מאפס לפוקוס - הדרך להתחיל שיעור

הייתה לי לאחרונה סדנה שבה פשוט אי אפשר היה להתחיל ללמד.

תלמידים צועקים, נכנסים ויוצאים, שקועים בטלפונים. אפס קשב. אפס מוטיבציה. משהו קיצוני.

לצערי ביטלתי את הסדנה.

אבל כאשר ניתחתי את מה שהיה שם, הגעתי למסקנה שאפשר היה לעשות זאת אחרת.

לא בטוח שהייתי מצליח להציל את הכול. לפעמים המציאות באמת חזקה מהתכנון או מהיכולת של המורה. אבל כן הבנתי משהו חשוב: הבעיה לא הייתה רק ״משמעת״.

הבעיה הייתה שניסיתי להתחיל שיעור לפני שנוצרה בכלל אפשרות להתחיל שיעור.

וזו נקודה שמורים מכירים היטב הגם שלא תמיד קוראים לה בשם. יש רגעים בם הכיתה נמצאת פיזית מולך, אבל מנטלית היא בכלל לא שם. כל תלמיד נמצא בתוך המשך של משהו אחר: ההפסקה, הטלפון, המריבה, העייפות, הציניות, השעמום. ואז אנחנו, כמורים, נכנסים ואומרים: ״טוב, בואו נתחיל!״

אבל אין עדיין ״בואו״ -

יש אוסף רנדומלי של תודעות מפוזרות בחלל.

הטעות שלי הייתה שניסיתי להתחיל מהשיעור. מהתוכן. מהמטרה של הסדנה. מהדבר שבאתי לתת. אבל כיתה במצב כזה לא צריכה קודם תוכן - היא צריכה מעבר פאזה.

מעבר מבלגן למוקד. מפיזור לכיוון. מרעש חיצוני לאיזו נקודת קשב ראשונית.

לא שקט מלא או משמעת מושלמת -

רק סף מינימלי שמאפשר להתחיל. ההבדל גדול, כי:

ברגע שמבינים שהמטרה אינה ״להשתיק את כולם״ אלא ליצור מוקד, משתנה גם הפעולה של המורה. במקום להיכנס לקרב מול הכיתה, צריך לייצר משהו קטן שהכיתה יכולה להתארגן סביבו.

למשל: שאלה חותכת. משימה של עשרים שניות. תמונה מוזרה. סיפור קצר. טענה שמרגיזה אותם. בעיה שהם מזהים מיד. פרובוקציה.

משהו שלא מבקש מהם קודם להיות תלמידים טובים, אלא WOW שתופס לרגע קצרצר את המוח.

במקום לומר ״היום נדבר על קשב״, אפשר להקרין על הלוח סרטון של עשרים שניות: אולם כדורסל, שחקנים מוסרים כדור, והמשימה שלהם היא לספור כמה מסירות היו. הם מתרכזים, סופרים, מתווכחים - ואז בסוף מגלים שחצי מהכיתה בכלל לא ראתה את האדם בתחפושת גורילה שחצה את המסך באמצע.

עכשיו יש רגע.

הם צוחקים, מתווכחים, מאשימים אחד את השני, רוצים לראות שוב. ודווקא בתוך הרעש הזה כבר קרה משהו חשוב: נוצר מוקד משותף. כולם מסתכלים על אותו דבר, כולם בתוך אותה שאלה. ומשם אפשר לומר: ״זה בדיוק העניין. קשב הוא לא רק היכולת להסתכל. קשב הוא גם מה שאנחנו מפספסים בזמן שאנחנו בטוחים שאנחנו מרוכזים.״ זה ה-HOW

קןדם WOW ואז HOW קודם רגש ואז שכל או ביוונית עתיקה: קודם פאתוס ואז לוגוס (כן, אריסטו היה הראשון שכתב על זה) או להביא לכיתה כוס מים מלאה עד הקצה, להניח מעליה דף, להפוך אותה מעל הראש של תלמיד אמיץ במיוחד, ולתת לחדר לעצור נשימה לשנייה. לא כי זה טריק נחמד, אלא כי עכשיו הגוף שלהם בתוך השאלה: למה המים לא נופלים?

זו פתיחה שתופסת חושים: עיניים, גוף, מתח, צחוק, סקרנות. ואז אפשר להתחיל משהו.

אני לא חושב שזה גימיק: גימיק הוא דבר שמושך תשומת לב ואז מתנתק מהשיעור. כאן הרעיון הפוך: לפתוח חור קטן באדישות או ליצור סדק בדלת, ואז להיכנס דרכו אל עולם התוכן.

כי קשב לא מופיע בגלל שביקשנו - קשב מופיע כשיש סיבה.

ובכיתה מבולגנת, הסיבה הזאת צריכה להגיע לפני ההסבר, לא אחריו.

זה לא אומר שמוותרים על גבולות. להפך. בלי גבולות אין למידה. אבל גבול כשלעצמו לא יוצר כיוון. גבול אומר מה אסור - מורה צריך גם להראות לאן הולכים.

וכאן, בעיני, נמצא הלקח המרכזי מהסדנה שביטלתי: לא מספיק להגיע עם תוכן טוב: צריך להגיע עם דרך להכניס את הכיתה אל התוכן - במיוחד כשהיא לא רוצה להיכנס.

אולי הפרוטוקול צריך להיות פשוט:

קודם לקרוא את החדר. לא למהר לדבר. להבין איזה סוג בלגן יש כאן: עודף אנרגיה, עייפות, התנגדות, או סתם פיזור.

אחר כך ליצור מוקד אחד. לא הרצאה, לא נאום פתיחה, לא הסבר על חשיבות הנושא. משהו קטן וברור שתלמיד יכול להגיב אליו גם אם הוא לא בא במצב של למידה.

ורק אז להתחיל ללמד.

כיתה לא יכולה לעבור מאפס למאה - אבל היא צריכה לעבור מאפס לפוקוס.

לפעמים כל מה שצריך בתחילת שיעור הוא לא מוטיבציה עמוקה, לא השראה, ולא אהבת דעת. רק דקה אחת שבה מספיק תלמידים מרימים עיניים, מספיק רעש יורד, ומינימום סקרנות נוצרת כדי שאפשר יהיה להתחיל.

זה לא "עקרון של הוראה"

אבל בלי זה, ההוראה לא יכולה להתחיל. עוד בנושא: קודם רגש (WOW) - אחר כך שכל (HOW)