סיפור קצר מאת אורן פרבר מתרוצצים, צווחים, צוחקים, עשרים ילדים וילדות. עשרים גופים זעירים שהוסר מעליהם לשעה קלה עול מחברות, ספרים, לוח, שיעור. פורקים התרגשות. עשרים ילדים במרחביו אוצרי הסוד של המוזיאון העירוני, שיכורי חירות מן המתנה הבלתי צפויה שהוענקה להם ביום אביב שטוף שמש זה.
"ומה לדעתכם רואים בציור הזה?"
עשרים ילדים וילדות מכיתה בית שלוש אינם יודעים את נפשם מרוב חדווה, מקובצים סביב מדריכה צעירה שלא מסוגלת עוד למשוך את תשומת ליבם. עיקשותה ראויה לציון אך המולת הילדים מכל עבר טורפת שוב ושוב את ניסיונותיה, עד שחיוך נבוך מרפרף בזוויות פיה וידיה מתרוממות במעין התנצלות. שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים ילדים וילדות ואחת חסרה. היכן היא? האם לא הבחין איש בחסרונה? העשרים ואחת אינה משתתפת בצהלות החדווה. עומדת בפינה שכוחה, מוסתרת על ידי עמוד גדול, עיניה עוקבות אחר כל תנועה של בני כיתתה. בושה גודשת אותה, והיא רק מבקשת שהעינוי כבר יסתיים והיא תוכל להיות שוב בבית מול הטלוויזיה עם השוקו החם שאימא מכינה לה.
"הכול בסדר שם?"
קול זר נשמע מאחוריה וגורם לה להסתובב במהירות. לפניה אישה מבוגרת עם המון איפור ובגדי תחרה לבנים כמו בסרטים. היא מנסה להתחבא בפינה מתוך תקווה שהאישה תלך, אך האישה לא הולכת.
"הכל בסדר שם?"
פתאום היא מזהה ומכירה. כאשר נכנסו למוזיאון האישה הזו הסבירה כל מיני דברים על המוזיאון ואז אמרה שאסור לעבור את העמודים עם החבלים ואסור לצעוק ואסור ללכלך ואסור ואסור ואסור...ואז המורה אמרה להקשיב לה טוב טוב כי היא העוצרת, וזה היה מאוד הגיוני כי התפקיד שלה הוא בעצם לעצור את כל הילדים שלא יהרסו את המוזיאון.
"למה את לא עם כל הכיתה?"
פתאום היא מבינה שאולי האישה העוצרת חושבת היא עשתה משהו רע כמו לגעת עם היד בתמונה או לעבור את העמודים עם החבל ואולי עכשיו היא תגיד למורה ואז יענישו אותה, אבל זה בכלל לא נכון כי בעצם היא לא עשתה שום דבר רע, כי היא עומדת פה כל הזמן בפינה. היא מתחילה להרגיש איך הגרון שלה נחנק והעיניים מתמלאות.
"חמודה, את בסדר?"
האישה מתכופפת אליה נמוך נמוך כך שכעת אפשר לראות את הפנים שלה ממש מקרוב. יש לה המון פודרה על הלחיים והשפתון שלה כל כך אדום שאפשר לחשוב שכל הדם נשפך לה לתוך השפתיים. היא מסתכלת לה בעיניים ופתאום היא נזכרת בעיניים של סבתה מוניקה שתמיד יש לה זמן והיא אף פעם לא אומרת מה צריך לעשות וגם אם שברת משהו או עשית משהו ממש לא בסדר היא רק אומרת "כפרה, שתהיי לי בריאה"
"אני.. אני"
הכיתה כבר עברה לקומה השנייה ועכשיו רק היא והאישה שלובשת בגדי תחרה נשארו ליד העמוד באולם הענקי עם כל התמונות והפסלים והעמודים והחבלים שאסור לעבור.עכשיו דמעות חמות זולגות לה על הלחיים והקול שלה נהייה כזה רועד ולא אכפת לה כבר מכלום, גם שיראו את הרטיבות.
"אני..נו..." היא משפילה מבט, "ברח לי"
רבע שעה. לכל הדעות פרק זמן אפסי וחסר חשיבות. ברבע שעה אפשר למשל להכין ולשתות קפה. ברבע שעה אפשר לשמוע חדשות ולפטפט קצת או אולי לבדוק אם הגיע דואר במחשב ולעשות כמה סידורים קטנים. ברבע שעה אפשר גם למשל לאחוז בכף ידה של ילדה, לעבור איתה את הכביש שמול המוזיאון, להיכנס לחנות נחמדה לבגדי ילדים, לבחור ביחד תחתונים ומכנסיים חדשים, לשלם בכרטיס אשראי זהוב, ולחזור למוזיאון בלי שאף אחד ידע. רבע שעה. פרק הזמן הדרוש להעביר ילדה אחת את הגשר שבין בושה לחדווה.
הנה נספור שוב: שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים ועוד אחת. זו לא טעות.
מתרוצצים, צווחים, צוחקים, עשרים ואחת ילדים וילדות. עשרים גופים זעירים שהוסר מעליהם לשעה קלה עול מחברות ספרים, לוח, שיעור. פורקים התרגשות. עשרים ואחת ילדים במרחביו אוצרי הסוד של המוזיאון העירוני, שיכורי חירות מן המתנה הבלתי צפויה שהוענקה להם ביום אביב שטוף שמש זה
