top of page
  • תמונת הסופר/תOren Farber

האם לידע יש ערך במאה ה-21

הרב חיים נבון, (טור מצורף) מעלה סוגיה רלוונטית עמה מתמודדים מורים בנוגע לידע ושינון. יש הסבורים כי במאה ה-21 הידע הפך להיות "מוצר זול" שכן אפשר למצוא הכל בגוגל, ולכן צריך להתמקד אך ורק בפיתוח כישורים כגון יצירתיות, יזמות וכו'. הגם שהמציאות החינוכית השתנתה דרמטית, הבנת האופן בו המוח לומד מצביעה דווקא על משהו מאוד חיובי בשיטת הלימוד ה-"מיושנת" ולכן לא כדאי לרוץ מהר כל כך למהפכות בחינוך.


כך הרב חיים נבון כותב:

טיעון רווח אומר: במאה העשרים ואחת אין ערך לידע, כי המדע מתקדם בקצב מסחרר, וכל המידע זמין ברשת. צריך להקנות לתלמידים רק שלושה דברים: יצירתיות, כישורים חברתיים ואהבה למקצועות הלימוד. לפעמים משתמשים בניסוחים קצת שונים, ובמקום "אין ערך לידע" אומרים "אין ערך לשינון". אבל הדוברים הללו לא מתכוונים לשלול רק לימוד בעל פה של שירת דבורה. במאמר מוסגר אעיר שגם זה לא רע; שינון אינו קללה, אלא מצווה: "ושיננתם לבניך". אך לא על זה מדובר; כשדוברי הגישה החינוכית הנאורה אומרים שהם נגד "שינון", הם לא מתכוונים לשינון כפשוטו, אלא לכל סוג של ידע. לסיכום: בעידן הגוגל, לא צריך לדעת, צריך רק ליצור ולאהוב.
למה הטיעון הזה מופרך? קודם כל, המדע היום אינו מתקדם בקצב מהיר יותר מאשר בעבר. אם כבר – להפך. מספיק להשוות את המהפכות העצומות שקרו בפיזיקה בשליש הראשון של המאה העשרים, לתמורות המינוריות שחלו בתחום הזה בעשורים האחרונים. ואם אז, בעידן של קידמה מדעית תוססת, היו נחוצים חוכמה וידע ("שינון"), קל וחומר שכך הוא היום. כדאי לזכור שכל חתני פרס נובל שלנו צמחו במערכת החינוך המושמצת של שנות החמישים והשישים, זו שהתעקשה שהתלמידים באמת ילמדו ("שינון", כאמור). מתברר שזה לא פגע ביכולת שלהם לפרוץ לחזית הקידמה המדעית.
מה לגבי הטענה שהמידע זמין היום ברשת? זה בדרך כלל נכון, אבל מידע אינו ידע, וידע אינו חוכמה. צריך הרבה מאוד חוכמה כדי לדעת מה לחפש. האם במקום ללכת לרופא מומחה הייתם הולכים לסטודנט שנה א', שלא יודע כלום ברפואה, אבל מצטיין בחיפוש בגוגל? או לטיפול נפשי אצל אדם שלא מבין כלום בפסיכולוגיה, אבל יודע להקליד מאוד מהר? או מוסרים את המחשב שלכם לתיקון לאדם שאינו יודע איך נראה מחשב מבפנים, אבל מחזיק קישור מהיר לאינטרנט? מומחה גדול, שיודע הרבה, שמבין את ערכו של פריט מידע, שיודע לשבץ אותו בסכמה מורכבת, שיודע להצליב קשרים לא טריוויאליים בין תחומי ידע שונים, שיודע להעריך מקורות מידע ואת משמעותם – יכול להפיק הרבה מהמידע הזמין ברשת. הדיוט לא יכול ללמוד מהרשת כמעט כלום.
מה לגבי יצירתיות? א"ד הירש, מגדולי חוקרי החינוך היום, הראה שאף אחד לא יודע איך לחנך ליצירתיות. בטח לא על ידי "סדנאות ליצירתיות", שאם אינן מזיקות, גם אינן מועילות הרבה. גם כאן, אנחנו יודעים שיצירתיות צומחת על גבי ידע נרחב. זה ודאי לא תנאי מספיק, אך זה תנאי הכרחי. פיקאסו התחיל לצייר את ציוריו הקוביסטים החדשניים רק אחרי ששלט שליטה גמורה במיומנות הציור הקלאסית, וצייר ציורים קלאסיים נהדרים. איך מגדלים אנשים יצירתיים? מלמדים אותם הרבה, לא חונקים את היצירתיות שאחדים מהם מגלים, ומתפללים. אף אחד עוד לא הצליח לעשות יותר טוב מזה. בלי בסיס רחב של ידע וחוכמה, היצירות שלהם – אם בכלל ייצרו משהו – יהיו ברמה נמוכה וחסרות תועלת.
ומה לגבי "אהבת המקצוע"? זה חשוב, אבל זה לא הכי חשוב. רוב הילדים לא אוהבים ללמוד לקרוא ולכתוב, עם כל התרגול המשעמם שכרוך בכך, ובכל זאת אנחנו מכריחים אותם. אחר כך הם יודו לנו. לרובנו ברור גם שילדים צריכים ללמוד אנגלית ומתמטיקה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. גם לידע בתחומים אחרים יש חשיבות. אם התלמידים אוהבים אותו – מצוין, ואם לא – נחיה עם זה. בעוד עשרים שנה הם יודו לנו גם על זה.
אם לתרגם את כל הטיעונים הללו לרמה המעשית, ודאי לא משתמע מהם שהתבנית הנוכחית של לימודי התיכון בישראל היא מקודשת. התוצר החינוכי הנוכחי אינו מרשים, ויש המון מה לעשות. למשל: אוטונומיה ניהולית למנהלים, שכר דיפרנציאלי למורים, חופש חינוכי בדרכי ההוראה, חופש בחירה נרחב להורים ולתלמידים בין מקצועות לימוד שונים, ולצדו – מדידה ברורה של הישגי התלמידים במקצועות הליבה שהם חייבים ללמוד, ובמקצועות נוספים שבחרו ללמוד.
לא כל מדידה צריכה להיות דווקא במבחן, ובהחלט אפשר לנסות באופן זהיר דרכי מדידה אחרות, כמו כתיבת עבודות, אם כי כרגע לדעתי אין בישראל אפילו תלמיד אחד ממאה שמסוגל לכתוב עבודה סמינריונית סבירה. איך מנסים חידושים כאלו במדידת ההישגים? בזהירות. עושים פיילוט על רבע מהחומר בעשרה בתי ספר, ומשם ממשיכים; לא עושים בבת אחת מהפכה פזיזה בכל תחומי הלימוד היהודיים וההומניים ובכל בתי הספר.
מהפכה קיצונית כזו חמורה שבעתיים אם הרקע לה הוא זלזול בידע, ואולי גם הנחה שכל תחומי הלימוד של לימודי זהות ומדעי הרוח אינו קריטי מאוד, ולכן הסיכון נמוך, בניגוד למתמטיקה ולאנגלית, שבהם לא נוגעים; אם זו המוטיבציה, זה כבר חמור מאוד. אם, לחילופין, אין מדובר בזלזול בידע, ואין מדובר בזלזול בתחומי התנ"ך או ההיסטוריה, אלא רק בתשוקה לשינויים גורפים – זו סתם פזיזות מסוכנת. ומי שלמד היסטוריה ודאי יודע עד כמה פזיזות כזו עלולה להיות הרסנית. חפשו את המידע הזה ברשת.

מה אתם חושבים? אנא כתבו בתגובות. ראו גם פוסט קשור בבלוג זה

留言

評等為 0(最高為 5 顆星)。
暫無評等

新增評等
bottom of page