סרטי קולנוע הם אמצעי אידיאלי ככלי לשילוב בשיעורי מדע. עצם הצפייה בקטע מסרט, כגון הארי פוטר,
ספיידרמן או אוואטר - נתפסת כחוויה מהנה, ועל כן שוברת את שגרת השיעור והופכת אותו למשהו מרנין. זא ועוד, הקישור הלא שגרתי בין חומר הלימוד לעולם קולנוע ממחיש עד כמה המדע יכול להיות מלהיב ורלוונטי, ובכך נוצר גשר חווייתי אל הלמידה העיונית, הנתפסת לעתים כמשעממת ולא משמעותית.
בשיעור העוסק בתנאים הנחוצים לקיום בעירה וכל להקרין כטריגר סצנה עתירת חלליות מתפוצצות נניח, מתוך מלחמת הכוכבים. מבחינה מדעית, קיימים שלושה תנאים הנחוצים לקיום בעירה: חומר בְעִירָה,חַמְצָן וחום. משולש האש - אם כן, האם אפשרית בעירה בחלל ?
התלמידים ראו אינספור חלליות מתפוצצות בחלל, אך כעת הם יכולים לבחון את הסיטואציה בעזרת ידע מדעי. למשל: על מנת שיתרחש פיצוץ, דרוש חמצן שאינו קיים בתנאי הריק של החלל. אם החללית תתפוצץ, הבעירה צריכה להיות פנימית (החמצן נמצא בחללית) ובשום פנים לא כלפי חוץ (כלומר Ex-plosion) כפי שתמיד רואים על המסך. ניתן לעסוק בפיצוצים ’טבעיים‘ בחלל כגון סופרנובות, לדון עם התלמידים בשאלות כיצד הם מתרחשים, והאם נחוץ חמצן? האם השמש שלנו ’בוערת‘? הקטע מעורר שאלות נוספות: האם בכלל נוכל לשמוע את הפיצוץ בחלל? (מובן שלא, כי אין תווך שיעביר את גלי הקול) האם ניתן לראות את מהלכן של קרני הלייזר בחלל?
(התשובה היא לא, כי אין מה שיפזר אותן) בסוף הפוסט צרפתי ראיון שלי עם דודו ארז מהחפרנים שבו גם הסברתי והדגמתי נקודה זו.
חשוב לציין שהסרט כשלעצמו אינו ’עושה את העבודה‘ ללא תיווכם הפעיל של המורים, שהדרכתם מאירה את
מה שהתלמידים כבר מכירים מהיבט חדש ומכוונת את חשיבתם הביקורתית.
באופן זה המושגים שנלמדו זה מכבר מקבלים קונטקסט חווייתי חדש
שרישומו לא יימחה במהרה - אדרבה, בכל פעם שהתלמידים יצפו בקטע דומה, הם יוכלו להיזכר בדיון שבכיתה, ואולי אף להפתיע את חבריהם ואת בני משפחתם שלרוב לא ידעו את התשובה... זהו נדבך חשוב בבנייתה של מוטיבציה להמשך הלימודים, ובשפת התלמידים - Cool
איך להיות רלוונטי? כמורי מדע, אנו מחפשים ללא הרף דרכים לקשר את הרעיונות העיוניים עם התנסויות מחיי היום-יום כדי להפכם לנגישים ומובנים. לאור זאת עלינו לזכור שכיום הקולנוע לצד הטלוויזיה, משחקי המחשב והאינטרנט מהווה זירת התנסויות דומיננטית לתלמידנו. אם ברצוננו להיות רלוונטיים, ראוי שנמצא דרכים לקשר בין חומר הלימוד לאוצר החוויות של הדור הצעיר . בני הנוער מקדישים זמן כה רב לצפייה בקולנוע - מדוע לא נעורר אותם ללמידה מתוך מאגר הגירויים שהם חשופים לו? הבונוס הגדול והמפתיע הוא, שלא רק שהקישורים לקולנוע עולים בטבעיות ומאפשרים העשרה והעמקה של ההבנה המדעית, הם גם מהווים אמצעי אפקטיבי לפיתוח מיומנויות של חשיבה ביקורתית, תקשורת מדעית ויישום עקרונות מופשטים לסיטואציה חדשה. השימוש בקולנוע הוא כלי דידקטי רב עוצמה, ואין פלא שהשימוש בו בכיתות מדע גובר בהתמדה בשנים האחרונות. חבל שישראל נשארה מאחור בהקשר זה, ולכן הספרים והמאמרים (מצורפים בסוף) שניתן למצוא בנושא כתובים ברובם בשפה האנגלית. למשל, אוניברסיטת פלורידה מקיימת בהצלחה אדירה קורס הנקרא פיזיקה בסרטים ,המיועד לתלמידים שאינם לומדים מדע. קורס זה גם מכונה בחיבה ’פיזיקה למשוררים‘.
תפיסה שגויה לפניך
לקולנוע יש השפעה עצומה על התרבות בהיותו מעצב דפוסי התנהגות, דרכי חשיבה ונורמות חברתיות. הקולנוע מהווה במידה רבה מעין מורה המלמד אותנו על עצמנו ועל העולם. אך האם הקולנוע הוא אכן מורה טוב? ההשלכות החינוכיות, החברתיות והמוסריות הנובעות משאלה זו הן רבות, אך נתמקד כאן רק בפן של חינוך מדעי. סרטים ’ראליסטים‘ כגון סרטי פעולה, מותירים בצופים את הרושם שעל המסך מתרחש משהו מציאותי שאותו המצלמה רק תעדה, כביכול. דומה כי חלק לא מבוטל מהתפיסות השגויות (Misconception) שתלמידים מגיעים אתן לשיעור מדע, מבוססות על אינטואיציה שהתפתחה בעקבות ’שטיפת מוח‘ קולנועית שכזו. עם זאת, ככל שהאינטואיציה המדעית שלנו מחודדת יותר והידע העומד לרשותנו נרחב יותר - כך אנו מסוגלים ’לתפוס‘ את הסרטים בטעויות מדעיות. מכאן שהצפייה המודרכת בקטעי סרטים כחוויה מתקנת עוזרת להציף אותן מיסקונספציות, ולאפשר לתלמידים להחליפן בתפיסות העולות בקנה אחד עם עקרונות מדעיים נכונים. מכאן צומחת גם תחושת הישג משמעותי – כעת הם יכולים לצפות בסרט ולהסביר מדוע זה ’לא הגיוני‘. דוגמה שכיחה: מהלומות מוחלפות בקצב מסחרר וגיבור הסרט ויריבו המושבע מתגלגלים למרגלות חלון ראווה גדול. מה כעת? אחת מהדמויות מוטחת בעוצמה לתוך הזכוכית, גונחת קלות, מנקה את השברים, והסצנה נמשכת כמיטב דמיונו של התסריטאי. הייתכן כזאת במציאות? אולי מפגש עם זכוכית אינו כה מסוכן, עובדה – ראינו בקולנוע! למרבה הצער, לא מעט אנשים שאיתרע מזלם והם נתקלו בזכוכית, אינם אתנו כדי להעיד על החוויה. לזכוכית יש מסה ניכרת או בשפת הפיזיקה ’התמדה‘ (אינרציה). על מנת לגרום לזכוכית להאיץ ולהישבר - יש להפעיל עליה כוח לא מבוטל, שמקורו, במקרה שלנו, בגוף האדם המהווה את הצד השני של האינטראקציה. כמו כן הזכוכית היא חומר בעל קשיות גבוהה: חוד זכוכית יכול לבתר את רקמות הגוף כסכין בגוש חמאה, וזכוכית נופלת מתפקדת כגיליוטינה לכל דבר. מסיבותאלו בקולנוע אין משתמשים בזכוכית אמיתית אלא בזכוכית פעלולים או (בשנים עברו) - בקיר סוכר מקורמל. ניתן לדון בנושאים אלו כאשר עוסקים בתכונות של חומרים או ספציפית בשיעור על זכוכית, וכמובן לפתוח את השיעור בקטע מתאים מתוך סרט פעולה שימקד את תשומת הלב והקשב. האתר המעולה ’פיזיקה מעליבה בקולנוע‘ מתאר ’שגיאות‘ נפוצות בקולנוע כגון: פגיעת קליעים, פיצוצי מכוניות, לייזרים נראים, בעירה בלתי אפשרית ועוד. אך לא הכול שגוי, יש סרטים רבים שבהם ההיבט המדעי מוצג לעילא, וניתן להשתמש בהם על דרך החיוב למשל: אפולו 13, אודיסאה בחלל, שמי אוקטובר ועוד. עבורי, הדגש הוא בעיקר בהקשרים פיזיקאליים לקולנוע, אך קיימים סרטים רבים שדרכם ניתן להעשיר גם את שיעורי הביולוגיה. סרטי מדע בדיוני רבים המעלים את נושא השיבוט והגנום בהיבטים מגוונים כגון: מה קרה בגטקה? , איילנד, הזבוב, סדרת סרטי הנוסע השמיני, האלמנט החמישי, נערי ברזיל, פארק היורה, היום השישי ועוד רבים.
מהמסך לכיתה - הלכה למעשה
סרטי הקולנוע מתאימים לכל כיתה ונותנים מענה כאשר אין מספיק ציוד לניסוי של תלמידים. מורים מיומנים יכולים להגיע עם עשרה קטעים על דיסק און-קי או קישורים ליוטיוב, ואין הם זקוקים לדבר חוץ ממחשב ומקרן על מנת להעביר שיעור מדע מרתק.
בעוד שצפייה בקטעים ארוכים יותר מסיטה את תשומת הלב למחוזות לא רצויים. כמו כן הקרנת קטע של עד שלוש דקות אינה מהווה הפרה של זכויות יוצרים. אפשרות נוספת היא לבקש מהתלמידים לצפות בסרט כולו בבית - איזה שיעורי בית כיפיים! עם דף לצפייה מודרכת ופופקורן, ואז לדון בהיבטים המדעיים שלו בכיתה. ניתן להציג קטע מסרט בתחילת השיעור כטריגר מעורר סקרנות, במהלך השיעור על מנת לחדד היבט מסוים של הלימוד או לקראת סופו כסוג של סיכום ויישום של מה שנלמד.
אפשר גם לשלב את כל האפשרויות, וזו הדרך המועדפת עליי.
קולנוע בשיעור מדע - בעד ונגד
בהציגי ’מדע בקולנוע‘ למורים, חלקם מביעים התלהבות, אך חלקם בפירוש חוששים ומסתייגים משילוב המדיה הקולנועית בשיעורי מדע. מדוע? ניתן למנות מספר סיבות:
א. חשש מאובדן שליטה בכיתה כתוצאה מ-‘התלהבות יתר‘.
ב. חשש שאחרי הצפייה בסרט הריכוז ייפגע, ואי אפשר יהיה להמשיך ללמד.
ג. חשש מגלישה למחוזות לא מוכרים, שכן הצפייה מעלה שאלות שהמורה אינו רוצה לדון בהן.
ד. צפייה בסרטים מבזבזת זמן יקר, שהרי צריך להתקדם בחומר.
אגיב לכך בקצרה מהסוף להתחלה. מי שאמור להתקדם בחומרהם התלמידים ולא המורים, והם לא מתקדמים לשום מקום כאשר הם משועממים וחסרי מוטיבציה. צפייה בקטע מסרט מהווה ’זריקת מרץ‘ לכיתה רדומה המאפשרת ניצול איכותי של הזמן הנותר, וזאת בנוסף לערך הרב הגלום בצפייה עצמה ובדיון שאחריה. אשר לסעיף גימל, אין חשש לומר ’איני יודע‘ או למקד את הדיון בהיבט ספציפי של הקטע. עלינו לזכור גם
שרב-תחומיות היא נשמת אפו של המדע המודרני, והשילוב של היבטים מדעיים שונים בקטע אחד - לא זו בלבד שהוא מעשיר את התלמידים, הוא גם עוזר להם להפנים שהמציאות אינה נחלקת למגירות ידע כגון פיזיקה, כימיה ביולוגיה וכו' אלא מהווה מכלול שלם. לגבי סעיף בית ואומר שניסיוני מראה שההפך בדיוק מתרחש בכיתה, והחשש מאובדן שליטה הנו לרוב
מופרז. פעמים רבות מצאתי שתלמידיי פתוחים וקשובים יותר ללימוד פורמלי ופרונטלי בעקבות צפייה ודיון בקטעי קולנוע. לגבי סעיף א, יש פה בהחלט מקום לניסוי והתאמה לטמפרמט של הכיתה. כאשר ההתלהבות הופכת לפריקת עול, הייתי מצמצם את החשיפה לקולנוע ומסביר מדוע עשיתי כך. ברוב הכיתות הדבר יגרום ל-'חזרה בתשובה' מכיוון שצפיה בסרטים היא שובר שגרה מבורך. במידה ולא - אולי באמת כדאי לוותר. לסיכום, גם למורה מדע שאינו נלהב, אמליץ בחום לתת הזדמנות לשיטת הוראה זו על מנת לבחון כיצד הדבר משנה את דינמיקת הלימוד בכיתה. בכל מקרה, אשמח לשתף פעולה ביעוץ. מה שכתבתי אינו תיאורטי - ההרצאה (והסדנה) שלי 'מדע בקולנוע' ביקרה כבר במאות בתי ספר מאז שנת 2005. וגם במסגרת היותי מורה לפיזיקה במרכז לחינוך מדעי בתל אביב (חמד"ע) אני משתמתש במדיה הקולנועית כמעט בכל נושא שאותו אני מלמד.
מדע בקולנוע עם לדודו ארז, בתוכנית 'החפרנים'
וכאן הסברתי את הרעיון לארנולד שוורצנגר (סתם, לא באמת אבל זה מצחיק).