זאת השנה האחרונה לחייו של קפקא והוא מאוהב בדוֹרה דיאמנט, נערה כבת עשרים שברחה מבית משפחתה החסידית בפולין ועתה היא בברלין. גילה מחצית גילו, אבל היא היחידה שמעניקה לו את האומץ לעזוב את פראג, והיא הופכת לאשה הראשונה והיחידה שאִתה הוא חי. הוא מגיע לברלין בסתיו 1923 ומת באביב של השנה הבאה, אבל החודשים האחרונים הללו הם כנראה המאושרים בחייו. למרות בריאותו המידרדרת, ולמרות התנאים החברתיים הקשים אז בברלין.
בכל יום יוצא קפקא לטיול בגן העיר ולעיתים מצטרפת אליו גם דורה. יום אחד הם נתקלים בילדה המתייפחת מקרב לב. לשאלתו של קפקא היא מספרת שאיבדה את הבובה שלה. הוא ממציא לה הסבר. 'הבובה שלך יצאה למסע,' הוא אומר. 'מנין לךָ?' שואלת הילדה. 'מפני שהיא כתבה לי מכתב,' אומר קפקא. הילדה לא נראית משוכנעת. 'המכתב אצלך?' היא שואלת. 'לא, צר לי,' הוא משיב, 'השארתי אותו בבית, אבל אביא אותו מחר.' הוא נשמע משכנע עד שהילדה כבר לא יודעת מה לחשוב. האם יתכן שהאיש המסתורי אומר אמת?
קפקא חוזר הביתה לכתוב את המכתב. הוא יושב אל שולחן העבודה ודורה רואה על פניו אותם רצינות ומתח הניכרים בו כשהוא מחבר את יצירותיו. אם יצליח ליצור שקר משכנע, יוכל להציע לילדה במקום אובדנה מציאות אחרת – מציאות שקרית, אולי, אבל אמיתית ומהימנה על-פי חוקי הספרות.
למחרת ממהר קפקא אל הגן ובידו המכתב. הילדה ממתינה לו, ומאחר וטרם למדה קרוא וכתוב, הוא קורא באזניה את המכתב. הבובה מצטערת מאד, אבל נמאס לה לגור כל הזמן עם אותם אנשים. היא צריכה לתור את העולם, לרכוש ידידים חדשים. לא משום שאין היא אוהבת את הילדה, אלא שהיא משתוקקת לנופים חדשים, ולפיכך עליה להיפרד לזמן-מה. ואז מבטיחה הבובה לכתוב אל הילדה מידי יום ולעדכן אותה במעשיה.
כאן מתחיל הסיפור לשבור את לבי (אומר המספֵּר בספר). העובדה שקפקא טרח לכתוב את המכתב הראשון מדהימה כשלעצמה, אבל עכשיו הוא מתחייב לתכנית שלפיה יכתוב מכתב חדש מידי יום – וכל זאת רק כדי לנחם ילדה, שנתקל בה בדרך מקרה בפארק. איזה מין אדם עושה דבר כזה. אחד הסופרים המבריקים בתולדות האנושות מקריב את זמנו – ההולך ואוזל – לכתיבת מכתבים דימיוניים מבובה אבודה.
דורה מספרת שהוא כתב בתשומת לב מדוקדקת לפרטים, שזו הייתה פרוזה של קפקא: מדויקת, מצחיקה ומרתקת. ומידי יום, במשך שלושה שבועות, יצא אל הגן וקרא באוזני הילדה מכתב נוסף. הבובה גדלה, הולכת לבית-הספר, מכירה אנשים חדשים. היא שבה ומבטיחה לילדה כי היא אוהבת אותה, אבל רומזת על סיבוכים בחייה שאינם מאפשרים לה לשוב הביתה. לאט-לאט מכין קפקא את הילדה לרגע שבו תיעלם הבובה מחייה לנצח. הוא מתקשה למצוא סיום מספק ודואג שמא יפוג הקסם. הוא בוחן כמה אפשרויות ומחליט לבסוף לחתֵן את הבובה. הוא מתאר את הצעיר שהיא מתאהבת בו, את החתונה הכפרית, אפילו את הבית שבו הם גרים. ואז בשורה האחרונה, נפרדת הבובה מחברתה האהובה.
בשלב זה (אומר המספר) הילדה כבר לא מתגעגעת אל הבובה. קפקא נותן לה משהו חדש במקומה, ועד שחלפו שלושת השבועות, ריפאו אותה המכתבים מאומללותה. יש לה סיפור, וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, חי בתוך עולם דימיוני, מכאובי העולם הזה נעלמים. שכן כל עוד הסיפור נמשך, המציאות שוב איננה קיימת.
(מתוך הספר "שגיונות ברוקלין" של פול אוסטר, בהוצאת "עם עובד")