המרכיב הסודי בכל הרצאת טד שראית

Oren Farber

30 ביולי

זמן קריאה 4 דקות

עודכן: לפני 5 ימים

שלוש הרצאות שונות, אותו מבנה

צפיתי שוב בהרצאה של ג׳יל טיילור על השבץ המוחי שעברה. זו הייתה אולי הפעם השלישית, ובעיקר נתתי לה להתנגן ברקע.

ואז הפסקתי להקשיב למה שהיא אומרת, והתחלתי לשים לב למה שהיא עושה.

אחר כך פתחתי עוד שתי הרצאות מאוד פופלאריות- של סיימון סינק ושל איימי קאדי.

לכאורה אין ביניהן קשר.

מדעי המוח. מנהיגות. פסיכולוגיה חברתית.

ובכל זאת, שלושתן מתחילות באותו מהלך.

הבמה הטובה בעולם. 18 דקות לכל הרצאה. ומה שמדליק את ההרצאות האלה אינו רק איכות התוכן - מרשימה ככל שתהיה.

שמתי לב שכמעט אף אחד מהדוברים האלה אינו מתחיל בהסבר.

קודם משהו "מטלטל" אותך - WOW.

ורק אחרי שתשומת הלב התעוררה, מגיע התוכן עצמו, ה-HOW.

קודם WOW, אחר כך HOW.

רוב הדוברים לא שמעו את הביטוי הזה שאני המצאתי :)

אבל הם משתמשים בו ועוד איך. משום שכאשר קהל מתוחכם מחפש חוויה חזקה לא מתחילים בהסברים.

שלושה ניתוחים קצרים שמראים כיצד ליישם את הרעיון עם תוכן שלכם.

מוח על הבמה

בהרצאת ה-TED שלה, טיילור עולה לבמה כשהיא אשכרה מחזיקה מוח אנושי אמיתי. שתי ההמיספרות מופרדות זו מזו עם חוט השדרה משתלשל כלפי מטה. היא עומדת בשקט מול אולם מלא, ואז מספרת מה קרה לה באותו בוקר בשנת 1996.

לא נוח לצפייה. אבל ממש מסקרן.

אחרי רגע כזה אין צורך לבקש הקשבה.

ה"אביזר" שתל שאלה שאין להם עדיין דרך לענות עליה:

מה הקשר בין מה שהיא מחזיקה לבין מה שהיא עומדת לספר?

השאלה הזאת מניעה את 18 הדקות הבאות.

בשאר ההרצאה היא פורעת את ההבטחה ומסבירה מה מתרחש כאשר אחת מההמיספרות מפסיקה לתפקד, ומה הדבר מגלה על אותו חלק שקט בתוכנו (הימני), הנמצא מתחת לקול הרועש יותר (השמאלי).

נסו לדמיין אותה עושה את ההפך:

קודם מסבירה את האנטומיה של המוח, ורק אחר כך מוציאה את המוח כאיור.

אותו תוכן. אותה דוברת. אולם מת.

ה-WOW שלה פשוט, בלי שקופית. בלי הקדמה. החפץ (פרופ) במקרה זה עושה את העבודה: ״מה הקשר של זה אליה?"

מצאו חפץ פיזי אחד הקשור לנושא שלכם.

הרימו אותו לפני הקהל.

אל תאמרו דבר במשך חמש שניות.

תנו לאנשים לתהות לפני שאתם מסבירים.

נגן ה-MP3 שאיש לא היה אמור לקנות

בהרצאת ה-TED המעולה שלו, לסיימון סינק אין גימיקים:

אין אביזר. אין שקופית. אין סרטון.

רק שאלה:

״למה שמישהו יקנה נגן MP3 מחברת מחשבים?״

כשאומרים זאת בקול, זה נשמע מגוחך.

ואז הוא מזכיר שמיליונים עשו בדיוק את זה, בלי להקדיש לכך מחשבה נוספת.

בתוך חמש-עשרה שניות, נסדקת הנחה שהקהל קיבל כמובנת מאליה - ״חברות מתחרות על בסיס המוצרים שהן מייצרות״

זה ה-WOW

מה שבא עכשיו - מודל המעגלים - נועד לסגור את הפער שמשפט אחד פתח.

סינק לא מלמד את המודל ואז מביא את אפל כדוגמה.

הוא ממחיש את הסדק, משאיר אותנו בתוכו לרגע, ורק אז הוא מעניק כלי ניתוח.

אני מקווה שזה מתחיל להיות ברור: מתחילים ב-WOW ורק אז עוברים ל-HOW (לתוכן עצמו).

תהפכו את הסדר ואיבדתם את הקסם.

בסדר שבו סינק הציג את הדברים בפועל, זו הפכה לאחת ההרצאות הנצפות ביותר ב-TED.

לסינק כריזמה מרשימה, אבל לדעתי זו לא הסיבה המרכזית.

זה המבנה המדוייק שעושה את העבודה.

ה-WOW שלו, משפט שגורם להנחה מקובלת להישמע לא סבירה:

״למה שמישהו יקנה נגן MP3 מחברת מחשבים?״

נסו זאת:

זהו דבר אחד שהקהל שלכם מניח שהוא נכון מבלי לחשוב עליו.

אמרו אותו בחזרה בצורה פשוטה וישירה, כך שיישמע פתאום מוזר.

עדיין אל תסבירו.

הסטודנטית שלא הייתה אמורה להיות שם

בהרצאת ה-TED שלה, הפסיכולוגית איימי קאדי פותחת בסיפור על סטודנטית לתואר מתקדם, המשוכנעת שהיא מתחזה.

היא בטוחה שבקרוב יחשפו אותה ויבקשו ממנה לעזוב.

הסיפור מסופר בכובד ראש ובפרטים מדויקים, ולכן הקהל מניח שמדובר במטופלת.

סיפור שנועד להכין את הדיון לפני שהמדע מגיע.

אבל זו היא!

תאונת דרכים שעברה שנים קודם לכן הורידה את מנת המשכל שלה ופגעה עמוקות בביטחונה האקדמי. ההרצאה מאפשרת לקהל לחיות בתוך הסיפור הזה במשך זמן מה כאילו הוא שייך למישהי אחרת - ורק אחר כך מגלה למי הוא באמת שייך. כאשר הגילוי מגיע, היחס של הקהל לכל מה ששמע עד אותו רגע משתנה בבת אחת.

זהו מתח סיפורי שנשמר פתוח בכוונה, אף שהיה אפשר לסגור אותו כבר במשפט הראשון.

אבל קארי בחרה קודם רגש (WOW) , אחר כך הסבר (HOW).

אגב - המחקר שעמד במרכז אותה הרצאה נתקל בהמשך בבעיות שחזור משמעותיות וקאדי נאלצה להתמודד עם הביקורת הזאת בפומבי במשך שנים. התברר שה-HOW היה פחות יציב מכפי שה-WOW הבטיח.

פתיחה הבנויה היטב יכולה לשאת את הקהל למרחק רב, גם כאשר מה שנמצא מתחתיה אינו מחזיק מעמד. זו אינה רשות לוותר על הקפדה. להפך.

ה-WOW מעניק לכם אמון באשראי.

ה-HOW הוא האופן שבו אתם מחזירים את החוב.

ה-WOW של קאדי הוא סיפור על ״סטודנטית שהרגישה כמו מתחזה״, המסופר במשך זמן מה כאילו הוא שייך למישהי אחרת.

כאשר הקהל מגלה שזהו סיפורה שלה, כל מה שכבר שמע מקבל משמעות חדשה. הרגש פותח את הדלת עבור השכל לקבל את המסר.

נסו זאת:

כאשר יש לכם סיפור אישי, נסו לספר אותו תחילה בגוף שלישי.

גלו שהוא שלכם רק לאחר שהקהל כבר מעורב רגשית.

אז מה היה לנו?

חוקרת מוח. יועץ עסקי. פסיכולוגית.

מה שמשותף להם הוא הסירוב להתחיל בהסבר - ב-HOW.

כל אחד מהם מצא את הדבר המדויק שגרם לקהל המסוים להיפתח ולהקשיב.

חפץ. הנחה שנסדקה. סיפור שזהותו הוסתרה.

ורק לאחר מכן הם מסרו לקהל את מה שבאו להעביר.

לכן, כאשר אתם בונים השבוע הרצאה, שיעור או פיצ׳, השאלה הראשונה אינה רק: ״מהו התוכן שלי?״

שאלו את עצמכם שאלה חשובה לא פחות:

מה אני יכול "להניח" מול הקהל הזה, שהם עדיין אינם מסוגלים להסביר?

והאם אני מוכן לאפשר להם להתבשל בחוסר ודאות חצי דקה לפני שאחלץ אותם?