בחרתי להביא קטע מתוך כתביו של הרב קוק עם פרשנותו היפה של יובל פרוינד. הקטע המקורי (קובץ ז, רה) מופיע בתוך לקט מבואר בשם "פסיכולוגיה של מעלה"שדרכו ניתן להיחשף להגותו המעמיקה והמקורית של הרב קוק, דוקא בנושאים שאינם נוגעים לדת ישירות. בקטע זה מצביע הראי"ה על ההדדיות המבורכת הקיימת בחינוך - לא פחות משהילד לומד דרך המורה או ההורה, כך האחרון יכול ללמוד מן הילד. כן, גם הילד הוא מורה, אם רק נדע להקשיב לתלמודו.
וכך מבאר יובל פרוינד (עמ' 40):
"הרב קוק מצביע על שתי תנועות שקיימות בעולם ומסיק מהן מסקנה מקורית לגבי ערך הילדות. מצד אחד, מה שמעניין את האנושות אלו חוכמות מבריקת ופיתוח מודעות עמוקה, הגדרות מחודדות והבנה מורכבת. ומצד שני, ברור לכל, שהילדים הם העיקר ושההשקעה צריכה להיות בחינוך בהם. אלו שתי מגמות הפוכות שכן החקירות וההגדרות המסובכות לא נוגעות לילדים. חינוך הילד לא תלוי בתורת הקוואנטים או בהגדרה פסיכולוגית מסובכת. את הילדים מעניין דברים הרבה יותר פשוטים. בתמימותם הם דורשים דברים אחרים כמו חום, שעשוע, משחק ודמיון. אפשר לומר שהסיבה להשקעה בילדים היא בשביל שהם יהיו הדור הבא של המדענים והחוקרים אך הרב קוק לא מבין כך וגם תחושת הלב הפשוטה לא אומרת כך.
ההשקעה בילדים והמשיכה לכיוון עולמם הפשוט והתמים היא מכיוון שזהו יסוד האושר האנושי. האושר לא מגיע ממאגרי ידע מתוחכם, האושר מגיע מן השמחה המתפרצת והדמיון היצירתי, מהאהבה התמימה והחיוניות הרגשית.
הנטייה של המבוגרים כלפי הילדים היא לא מעמסה או הכשרה כדי להכינם לבגרות. החיבור הזה אל עולם הילדים הוא חוליית הקישור אל האושר. היא ההליכה שלנו - המבוגרים הציניים והמפוקחים - לעבר עולמות התמימות והפשטות ששכחנו ושכל כך חסרים לנו.
המגע עם הילדים מעורר בנו את ה'ילדותיות' שבנו. הדו-שיח עמם מסיר את הזוהמה של היאוש והערמומיות שנדבקה בנו דרך כל החשבונות הבוגרים ומחזיר אותנו אל הזרם הישר והתם של החיים. אפשר לומר שהילדים מחנכים אותנו לא פחות משאנו מחנכים אותם."
