מהו (או מיהו) הלוגוס

מאז ומעולם פילוסופים הביטו בעולם וראו דבר שקשה להתעלם ממנו:

העולם אינו כאוס.

יש סדר במתמטיקה. יש חוקיות בתנועת הכוכבים. יש מבנה בטבע. יש הרמוניה במוזיקה ויש יכולת מוזרה של המוח האנושי להבין את כל זה.

היוונים קראו לעיקרון שמאחורי סדר קוסמי זה: ״לוגוס״ (λόγος)

אבל לוגוס לא היה רק ״מילה״.

הוא היה גם היגיון, משמעות, תכלית, חוק פנימי. ההנחה הייתה שהמציאות אינה אוסף מקרי של אירועים, אלא קיום שיש בו מבנה שניתן לגלות. להבין.

זו גם הסיבה שמילה זו ממשיכה להדהד עד היום:

ביולוגיה היא חקר הלוגוס של החיים (ביו+לוגוס). פסיכולוגיה היא חקר הלוגוס של הנפש (פסוכיה+לוגוס), קטלוג הוא הלוגוס של הפריטים שעושה "סדר" ולוגיקה - הלוגוס של החשיבה - היא הניסיון להגדיר היגיון תקף.

בכל אלו חבויה אותה הנחה: יש סדר מתחת לפני השטח. העולם אינו רק "מתרחש" - הוא ניתן להבנה.

בואו נהייה קונקרטיים. נניח שקיבלתם מכונת קפה משוכללת.

במבט ראשון, היא נראית כמו אוסף אקראי של חלקים: צינורות, כפתורים, פילטרים, חוטים ומיכל מים.

אפשר להתנסות בה שעות. אפשר לשפוך לתוכה מיץ תפוזים. אפשר להשתמש בה כמעמד לסכו״ם, ואפשר להניח אותה על השיש כקישוט.

אבל שום ניסוי כזה לא יגלה לכם עבור מה היא באמת נועדה.

בשביל זה צריך את המדריך.

המדריך חושף את הלוגוס של המכונה: לשם מה היא נבנתה, כיצד היא אמורה לפעול, ומה קורה כאשר משתמשים בה בניגוד לתכנון.

אם נפעיל אותה בהתאם לייעוד שלה, היא תעבוד היטב,

אך אם מתעלמים מאותו ייעוד, מקבלים תסכול, בלגן וקפה גרוע.

באופן דומה, הפילוסופים הקדומים שאלו את אותה שאלה על האדם.

אם לכל דבר יש טבע, מבנה ותכלית - מה איתנו?

מהו הלוגוס של האדם? מדוע אנו כאן? איזה סוג חיים מאפשר לאדם לשגשג, ואיזה בחירות פועלות נגד הטבע שלו גם אם הן מרגישות נכונות לרגע?

זו לא היה עיסוק צדדי בפילוסופיה היוונית.

זו הייתה ה-שאלה.

נסכם: אם למציאות יש מבנה, אז חיים טובים או נכונים או ראויים אינם המצאה פרטית. הם תוצר של גילוי או חשיפה. האדם הנבון אינו רק שואל ״מה אני רוצה?״ אלא ״מה נכון לי לרצות?״

בדומה לימאי בלב ים:

הוא יכול להילחם ברוח - זה לא ייקח אותו רחוק. מאידך, הוא יכול לקרוא את הרוח, לכוון את המפרש ולעבוד יחד איתה.

כך גם האדם.

כשאנחנו חיים נגד המציאות, או נגד הלוגוס של המציאות המציאות בסוף מחזירה לנו סבל (מזכיר את ה-"קארמה" של המזרח), כשאנחנו מתעלמים מן האמת, הבלבול גדל. כשאנחנו מזלזלים במידות טובות, מערכות יחסים נשחקות. כשאנחנו מנסים לעצב את העולם לפי רצון אנוכי, משהו מתחיל להיסדק.

לא מפני שהעולם ״מעניש״ אותנו.

אלא מפני שאנחנו פועלים נגד הגרעין של המציאות.

בעקבות הבנה זו, הסטואים אמרו: קבל את מה שאינך יכול לשנות, וטפח שליטה עצמית ומידות טובות. האפיקרואים אמרו: אל תרדוף אחרי עונג חסר גבולות, אלא אחרי חיים מאוזנים, פשוטים ומשוחררים מחרדה מיותרת. אחרים הדגישו צדק, חברות, אחריות אזרחית ושירות לטובת הכלל.

הם חלקו זה על זה בדברים רבים, אך היו שותפים מלאים להנחת יסוד: קיים לוגוס, והוא העיקרון המארגן של המציאות.

הוא החוק שצריך להבין, סדר שצריך להתאים את עצמך אליו. היגיון פנימי שאפשר לגלות.

אבל (וזה מאוד חשוב ומרכזי) הלוגוס אינו "אישי", הוא לא מכיר אותך.

הוא מסוגל להסביר את מבנה העולם, אבל לא לאהוב. הוא יכול להדריך, אבל לא לסלוח. הוא יכול להיות רציונלי, אבל לא קרוב.

בקיצור, הוא משהו להבין - לא מישהו לפגוש.

ואז בסוף המאה הראשונה, מגיע יוחנן, תלמידו של ישוע, ופותח את הבשורה שלו במילים:

״בראשית היה הלוגוס״ (או בתרגום העברי: "בראשית היה הדבר").

קוראים יוונים בוודאי הנהנו בסיפוק: ברור, זה הלוגוס "שלנו" - העיקרון הרציונלי שמארגן את הקוסמוס.

אבל לתדהמתם יוחנן ממשיך:

״והדבר (הלוגוס) היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר... והדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו״.

כאן מתרחש היפוך עמוק.

לא עדכון או תיקון של פילוסופיה. לא עוד תיאוריה על העולם -

רעידת אדמה.

יוחנן בעצם אומר שהמציאות העליונה אינה כוח בלתי אישי. היא אינה חוק מופשט או רעיון מוסרי. היא גם לא סדר קוסמי מנוכר ומכאני שהפילוסופיה צריכה לפענח.

הלוגוס הוא אישיות.

זה שדרכו נבראו כל הדברים נכנס כמשתתף אל תוך הבריאה שלו המשמעות שמאחורי הקיום קיבלה פנים. ההיגיון של המציאות יכול לדבר, לאהוב, לסלוח, לסבול - ולקרוא לאדם בשמו. אם זה נכון, זה משנה הכול.

כי זה אומר שחיים טובים אינם רק ניסיון לפצח את חוקי היקום. הם גם לא רק משמעת עצמית, מוסר או התאמה לעקרונות נכונים.

הם היכרות.

לא רק עם הדרך בה המציאות פועלת, אלא היכרות עם מי שדרכו היא נבראה.

בלב המציאות אין משוואה או תאוריה מאוחדת:

אלא בן נצחי.

יוחנן כתב: הלוגוס נהיה בשר, וזו הבשורה.

עצם זה שאני (אורן) כותב את זה לא אומר שזו האמת, אבל המסר המהפכני הזה הפך את האימפריה הרומית, ושינה את העולם.

עצור! אומר הקורא היהודי: הרי אתה בעצם מנסה "למכור" לי נצרות או גרוע מכך: עבודת אלילים (אדם שעשו ממנו אלוהים).

ההתנגדות מובנת, יש לה שורשים עמוקים והיא מחייבת התייחסות מעמיקה ומכבדת.

ראשית, נזכור כי יוחנן, כמו כל תלמידיו של ישוע, היה יהודי שומר מצוות בן המאה הראשונה, וה-"נצרות" כדת נבדלת (ואף עוינת) ליהדות הופיעה רק כ-200 שנים אחריו.

יוחנן גם אינו מלביש רעיון יווני על אמונה יהודית.

ההפך הוא הנכון.

הוא משתמש במילה יוונית - לוגוס - אבל הוא חושב בתוך עולם יהודי. עולם בו דבר ה׳ אינו רק קול או רעיון מופשט, אלא כוח פועל בהיסטוריה.

״בדבר ה׳ שמים נעשו״. (תהילים לג,ו)

הדבר בורא. הדבר מגלה. הדבר קורא לאדם. הדבר שוכן בתוך המציאות: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה)

בספרות יהודית מאוחרת יותר (למשל בתרגום יונתן של התנ"ך לארמית) מופיע המושג ״ממרא״ - דבר ה׳ שפועל בעולם באופן מוחשי, כמעט אישי.

לא אל נוסף. לא כוח נפרד, אלא נוכחותו הפעילה של אלוהי ישראל בתוך הבריאה וההיסטוריה.

וזה בדיוק המתח שיוחנן מזהה.

הוא אינו אומר בכלל שהמשיח הגיע מבחוץ כדי להחליף את סיפור ישראל.

הוא אומר שהסיפור של ישראל הגיע לשיאו.

הדבר שדרכו נברא העולם, הדבר שדיבר אל האבות והנביאים. הדבר שהבטיח גאולה, מלכות ותיקון -

הפך לבשר. לאדם.

כבר הנביא דניאל (פרק ז) פותח חלון אל המתח הזה: הוא רואה בחזיון ״כבר אנש״ - דמות אנושית ואלוהית שמגיעה עם ענני השמים, מקבלת שלטון נצחי, ומזוהה עם תקוות מלכותו של אלוהי ישראל.

יוחנן קורא את כל זה דרך ישוע.

לא כניתוק מן היהדות, לא "דת חדשה" אלא כהתגשמות של התורה, הנביאים והכתובים.

הוויכוח הראשוני לא היה בין הנצרות״ ליהדות כפי שאנו מכירים אותן היום.

זה היה ויכוח פנים-יהודי על שאלה יהודית מאוד:

מי הוא המשיח של ישראל?

יוחנן נותן תשובה נועזת מאוד:

ישוע אינו רק מורה חכם, נביא נוסף או אדם מוסרי במיוחד -

הוא הלוגוס.

דבר האלוהים שנעשה בשר, המשיח שאליו מכוונים הכתובים כולם, ודרכו מתגלה המשמעות העמוקה (הלוגוס) של סיפור ישראל - ושל העולם כולו.

עוד בנושא:

נבואות התנ"ך וישראל המודרנית דוד פלוסר וישוע היהודי