נבואות התנ"ך וישראל המודרנית

הנה שאלה מרתקת עבור מי שמאמין באמיתות תנ"ך:

האם שיבת עם ישראל לארצו אחרי קרוב לאלפיים שנות גלות היא אירוע היסטורי-פוליטי בלבד, או שיש בה גם ממד נבואי?

לפני שנבדוק, הבהרה חשובה: כמובן שאנו לא מזהים כל מהלך של מדינת ישראל עם רצון אות תוכנית אלוהית. המלחמות, ההחלטות המדיניות, הממשלות - כולם כפופים לאותה ביקורת מוסרית שהנביאים עצמם הפנו אל ישראל בכל הדורות. מצד שני, עצם שיבת העם לארצו, חידוש הריבונות, וחזרת ירושלים למרכז ההיסטוריה - כל אלה מתאימים, כפי שנראה, בצורה עמוקה לדפוס שהנביאים תיארו.

גלות ושיבה כמבנה צפוי מראש בתורה

עוד בטרם נכנס עם ישראל לארצו, נותנת התורה (בפי משה) תמונה נבואית מפתיעה. בדברים ל נאמר:

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

המעגל שלם עוד לפני שהתחיל: ארץ, חטא, גלות, קיבוץ, שיבה. לשון הפסוק - ״מִכָּל-הָעַמִּים״, ״בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם״ - מצביעה על פיזור רחב בהרבה ממה שיכלה שיבת בבל לייצג. שיבת בבל הייתה אירוע משמעותי, אבל קשה לראות בה את מילוי הבטחה שמדברת על איסוף מ"קצה השמים". חזון התורה רחב ממנה.

הנביא יחזקאל והסדר המפתיע

פרק ל"ז ביחזקאל מרתק מבחינה פרשנית. נשים לב לסדר. ראשית, אלוהים מבטיח:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם.

ורק לאחר מכן:

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם.

הנביא אינו מתאר חזרה שמותנית בשלמות רוחנית מוקדמת - הוא מתאר שיבה שמקדימה את ההתחדשות הרוחנית ומובילה אליה. הנימוק שנותן הטקסט עצמו הוא:

לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי.

כלומר, שיבת ישראל אינה עדות לצדקת העם, אלא לנאמנות אלוהים לשמו ולבריתו. זהו עיקרון שחוזר ביחזקאל ומקביל לדברים ז: ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם... כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם״.

באותו פרק, חזון העצמות היבשות הוא אחד החזיונות הנבואיים הדרמטיים ביותר. האם מדובר במשל על שיבת בבל, באירוע עתידי בלבד, או בשניהם? רד"ק מציג שתי אפשרויות. אבל ניסוח הטקסט בפסוק יא - "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" - מתאר עם המרגיש שחזונו נגזר לגמרי, מצב הנשמע קרוב הרבה יותר למציאות שאחרי השואה מאשר לגלות בבל, שהייתה מוגבלת ומוגדרת בזמן. ואז:

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

עם מפוזר, מיובש, שנראה כאילו הסתיים כישות לאומית, קם מחדש בארצו: אחרי השואה ואחרי 1948. קשה שלא לראות פה התגשמות.

הולכים ביחד: שיבה לאומית וברית חדשה

פרק ל"א בירמיהו חשוב במיוחד בגלל השאלה שהוא מציב: מה הקשר בין ההבטחה הלאומית לבין ההבטחה הרוחנית? הנביא מחזיק בשתיהן ביחד. מצד אחד:

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל... עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן... הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ.

ומצד שני, באותו פרק:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה.

הברית החדשה אינה מוצגת כתחליף לישראל אלא כהעמקה של ההבטחה אליו. ישראל ויהודה מופיעים בשמם, ההבטחה הלאומית אינה מתבטלת - היא מקבלת ממד נוסף. ירמיהו אינו מאפשר הפרדה בין השניים.

עמוס ט: שיבה שלא תיעקר עוד

וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

הביטוי ״לֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד״ הוא הנקודה הקריטית. שיבת בבל לא יכלה להיות ההגשמה הסופית של הבטחה זו, מפני שאחריה באה גלות ארוכה נוספת. אם כך, הנבואה מצביעה על שיבה שלמה יותר - שיבה שאחריה כבר לא תהיה עוד עקירה.

ישעיה יא: קיבוץ מארבע כנפות הארץ

וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.

לא קיבוץ ממקום אחד, אלא מארבע כנפות. ישראל המודרנית היא, בין היתר, קיבוץ גלויות מאירופה, מצפון אפריקה, מתימן, מעיראק, מאתיופיה, מרוסיה, מארצות הברית. הדמיון לתמונה שמצייר ישעיהו ראוי לתשומת לב.

ביום אחד?!

הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?

ישעיהו ס"ו מוסיף ממד נוסף לתמונה: לא רק שישראל ישוב, אלא שהשיבה תהיה מפתיעה במהירותה:

מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן אֶת-בָּנֶיהָ.

הדימוי הוא של לידה שמקדימה את חבליה - גאולה שמגיעה בטרם הספיקו להתכונן אליה. הקשר ל-14 במאי 1948 מרתק: הכרזת עצמאות פתאומית שבאה לאחר שנים ספורות בעקבות אלפיים שנות גלות, ובתנאים שאיש לא ציפה שיבשילו כה מהר . הפסוק אינו מבטיח תאריך, אבל מצביע בבירור על גוי (עם) הנולד "פעם אחת" בפלא מהיר ובלתי צפוי.

זכריה: ירושלים כנקודת שיא

זכריה מציב את ירושלים במרכז הדרמה של אחרית הימים. פסוק ב' של פרק יב:

הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת-יְרוּשָׁלִַם סַף-רַעַל לְכָל-הָעַמִּים סָבִיב.

ולאחר מכן, פסוק י:

וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ.

הנבואה מניחה כבסיס שירושלים קיימת שוב כמרכז ממשי - ריבוני, מאותגר, מוקף עמים. בלי ירושלים הקיימת מחדש, הנבואה הזו תלויה בחלל. זכריה י"ד ממשיך ומתאר את העימות הגדול סביב ירושלים כנקודת שיא של ההיסטוריה - לא כמטאפורה, אלא כאתר גיאוגרפי מוגדר: הר הזיתים, עמק יהושפט, ירושלים.

הציונות אינה המשיח, אבל...

הציונות המודרנית אינה מלכות המשיח. מדינת ישראל, צה"ל, הממשלות, הדגל - כולם כפופים לאותה ביקורת מוסרית שהתנ"ך מפנה אל ישראל בכל הדורות. ריבונות מדינית אינה זהה לגאולה. לאומיות שאינה מלווה בתשובה ובצדק אינה מה שהנביאים יחלו אליו.

אבל הזהירות לא צריכה להפוך לעיוורון. יחזקאל ל"ו מלמד שהשיבה אינה מותנית בצדקת העם - היא מבוססת על נאמנות אלוהים לבריתו. לכן העובדה שמדינת ישראל קמה ברובה על ידי יהודים חילונים, ואף מגלה כישלונות מוסריים, אינה ראיה שהיא מחוץ לתוכנית האלוהית. להפך - יחזקאל מתאר שיבה שמקדימה את ההתחדשות הרוחנית. האפשרות הסבירה היא שהציונות היא כלי בתוך תוכנית גדולה יותר - שלב ממשי אך לא אחרון.

ישראל הוחלפה? ממש לא

טענה נפוצה ושגויה בחלק מהתאולוגיה הנוצרית היא שישראל הלאומית "הוחלפה" על ידי הכנסייה, ולכן ההבטחות הלאומיות כבר אינן תקפות. שאול (פאולוס) מפריך זאת ישירות ברומים יא:

הַאִם דָּחָה אֱלֹהִים אֶת-עַמּוֹ? חָלִילָה... כִּי מַתְּנוֹתָיו וּקְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים אֵינָן נִחָמוֹת.

שאול (שהיה רב פרושי) אינו מדבר על ישראל הרוחנית בלבד - הוא מדבר על עמו שלו, שממנו יצא. הגויים אינם מחזיקים את השורש - השורש מחזיק אותם. ובהמשך הפרק הוא מתאר עתיד שבו "כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע".

בקנה אחד עם זה עומדים דברי ישוע על ירושלים בלוקס כ"א: ״וִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה מִרְמָס לַגּוֹיִם עַד אֲשֶׁר יִמָּלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִם.״ המילים ״עַד אֲשֶׁר״ משמען שיש סוף לרמיסה, ובבשורת מתי כג הוא אומר: ״לֹא תִרְאוּנִי מֵעַתָּה עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה״ - משפט המניח ירושלים קיימת ומכירה בו בעתיד.

סוף דבר

שיבת עם ישראל לארצו אחרי כמעט אלפיים שנים היא אחד האירועים הבלתי סבירים ביותר בהיסטוריה האנושית: עם עתיק, מפוזר, נרדף, על סף השמדה, חזר לארצו, החיה את לשונו, בנה ערים, ונוטע כרמים בהרי שומרון - בדיוק כפי שכתוב בנבואותיו העתיקות. זו עדיין אינה הגאולה השלמה שהנביאים ציפו לה. עם ישראל עדיין זקוק לתשובה. ירושלים עדיין במרכז מחלוקת עולמית. החלקים אותם הנביאים תיארו: קיבוץ גלויות, ירושלים במרכז, ישראל מוקפת אויבים, שאלות של זהות ושל ברית - כולם כעת על במת ההיסטוריה בהמתנה להמשך סיפור הגאולה.